חזק מהשכחה

נימר מורקוס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
פיתוח תיירות עכו העתיקה
צילום: רמי שלוש
נימר מורקוס

للنص بالعربية: أقوى من النسيان

החכלילית

כבן עשר הייתי כשהתחלתי לצוד ציפורים. גם חבריי סאמי, איליה, חנא, מיכאל וסבּע היו להוטים אחר התחביב הזה. עם אחדים מהם יצאתי לצוד בקלע, ועם אחרים במלכודות ובבורות. בעונת החורף היינו צדים בולבולים, קיכלים, שחרורים ואדומי החזה, שהיו מסתתרים בין גבעולי הצבר וניזונים מן הפירות שלא נקטפו בקיץ או מחרקים שזחלו ביניהם או בקרבתם. היינו חופרים בור מתחת לצבר, תוחבים לאחד מגבעוליו הבשרניים מקל דק ומושכים אותו מעלה, כך שהצבר והבור יחד יצרו מראה של פה פעור. היינו מניחים חתיכת פרי, גרגירי חיטה או תירס בחלקו האחורי של הבור, וכאשר הציפור היתה עושה את דרכה פנימה, היו נוצותיה מתחככות במקל. זה היה מתנדנד, נופל ומפיל עימו את הגבעול אל הבור. הציפור היתה נותרת לכודה בפנים. לא פעם הרמנו את הגבעול באיטיות רבה מדי, והציפור היתה מצליחה לחמוק מידינו ולעוף.

דבר לא עמד בדרכנו כשצעדנו ברחובות הכפר, מצוידים בקלעים ובמלכודות, ופנינו אל החלקות המעובדות ומשם אל השדות הנרחבים. את מלאכת הציד התחלנו עוד בסמטאות, יורים אבנים קטנות בדרורים שעמדו על שולי הגגות. עם הזמן למדו הדרורים לזהות אותנו. הם היו עומדים על הגגות דרוכים וחסרי מנוחה, וכשראו אותנו מתקרבים היו מתרוממים באחת ונמלטים הרחק משם.

בעונת הקיץ ובתחילת הסתיו נהגנו לצוד בעיקר באמצעות מלכודות, בזכות שפע התולעים שבקעו בעונות הללו ושימשו לנו פיתיונות. היינו מלקטים את התולעים מבין גרעיניו השמנמנים של התירס הלבן ומהחורשפים שהיו מיועדים למספוא. באביב ובתחילת הקיץ היינו צדים בעיקר בקלע, ובמהלך הזמן, משנעשיתי מיומן בשימוש בקלע ובאבן, חדלתי לגמרי מן המלכודות. כמעט תמיד הצלחתי לפגוע במטרה, בעיקר בעונת התות, כשהפרי היה בשל והעצים רחשו ציפורים.

כשהייתי כבן 13 יצאנו, חברי מיכאל ואני, למסע ציד שגרתי. זה היה בשלהי האביב. רוב הציפורים כבר קיננו והטילו ביצים, והגוזלים בקעו, גדלו ועפו מן הקן. באחת מחלקות הכפר, שהיתה נטועה עצי תאנה וזית, הבחנו בחכלילית. להפתעתנו, היא לא ניתרה בבהלה למראנו. היא התרחקה מעט מעץ הזית, אך מיד שבה וריחפה לידו. כל אותו הזמן השמיעה ציוץ צרחני ומפוחד. הכרנו את ציוצי החרדה של הציפורים, שהיו משמיעות כל אימת שגילו בקרבתן ינשוף או נחש, אך אלה לא היו עתה בקרבתנו. מתחתי את הגומי. האבן פגעה בראשה של החכלילית, והיא נפלה ארצה חסרת חיים. כעבור רגעים אחדים גילינו על עץ הזית קן ובו כמה גוזלים שטרם למדו לעוף. או אז הבנו מדוע חירפה נפשה. היא הגנה על ביתה ועל גוזליה בכל האמצעים שהטבע העניק לה, אבל לא היה די בכל אלה אל מול האדם ואכזריותו. היא הגנה על גוזליה, זה היה כל פשעה. האם יכלה להפקיר אותם ולמלט את נפשה? חזרתי הביתה עצוב ומדוכא. זו היתה הפעם האחרונה שצדתי ציפורים.

ברבות השנים נזכרתי בחכלילית הזאת בכמה הזדמנויות. דמותה ריחפה במחשבותיי והעיקה על מצפוני. כמוה, גם אני מעולם לא בגדתי בשליחותי ולא מילטתי את נפשי כאשר סכנה איימה על מי שעמד מאחוריי.

מזימתו של המורה לערבית

בשנה השנייה ללימודיי בבית הספר התיכון הממלכתי בעכו ניחתה עלינו מהלומה: מורנו האהוב לשפה הערבית, נאצר אלעיסא, הוחלף במורה אחר, רפיק אלבּאבּידי שמו. בתוך כמה שבועות עמדנו על טבעו הנפסד. הוא היה יהיר וגס רוח, ונהג להפלות לרעה אותנו, בני הכפר, ולרומם את בני המשפחות האריסטוקרטיות מעכו, שאת פניהם חילה תמיד, בלי קשר ליחסם ללימודים או להתנהגותם. לשניים מהם, בנים למשפחות מכובדות ועשירות מכפרי המחוז, העניק יחס מיוחד ללא שמץ בושה או חשש. הבוז שרחש לנו היה ברור וגלוי ממש כמו יחסם של רוב עשירי עכו אל הפלאחים. למרבה הצער, גם תושבי העיר העניים סיגלו לעצמם בעקבותיהם יחס מתנשא כלפינו, הכפריים.

שנאתי את המורה לערבית בכל ליבי. שנאתי כלפיו גברה לאחר שנתן לי ציון לא הוגן במבחן בערבית שהגשתי לו בסוף השליש השני ללימודים. ביקשתי ממנו לעיין במבחן שוב ולתקן את הציון, אולם הוא סקר אותי בשאט נפש, העיף מבט קצר במבחן, שב והסתכל בי ואמר: "לא מגיע לך אפילו הציון הזה."

כאשר סיפרתי על כך לחבריי, איש מהם לא הופתע. כולם חלקו עימי את הטינה לאיש. אחד מהם אף סיפר ששמע כי המורה התעמת ביהירותו עם המשורר הפלסטיני הלאומי אבראהים טוקאן, והלה לעג לו בשיר. הבית הראשון שלו שמור בזיכרוני עד היום. לשמע הדברים הללו גדלה אהבתי למשורר שבעתיים. כולנו ידענו על־פה את ההמנון שכתב, "אנחנו הצעירים, לנו המחר..." והתענגנו על שירי האהבה שכתב לבנות כפר כנא. שורותיו הידועות ביותר – "קום לכבוד המורה והענק לו כבוד, שהרי המורה כמוהו כשליח" – היו שגורות בפינו.

לפני תום שנת הלימודים חל קרע בין מנהל בית הספר, סאמי אלעיד, למורה רפיק אלבּאבּידי. נודע לנו שהמורה זמם לתפוס את מקומו של המנהל, הסית נגדו את עשירי עכו, ואף לא בחל בנימוקים עדתיים. לא ידענו מאיזו עדה היה המנהל שלנו ולא היה אכפת לנו, אולם עם היוודע הפרשה שמענו כי הוא בן העדה הדרוזית. ליבנו יצא אליו. הוא היה אדם ישר, אציל נפש ונדיב, והותקף על לא עוול בכפו.

האפנדי בממלכת הזמן

התנשאותם של האפנדים של עכו על הכפריים הביאה את האחרונים להפליג בבדיחות ובמעשיות על אודותיהם. באחד הימים בא לביתנו אבו חכּמת, סוחר שמן מהכפר עַמְקַא הסמוך לכפרנו, כדי לקנות מאבי שמן זית מעונת הקטיף האחרונה. אבי כיבד את האורח בקפה, וזה התלונן באוזניו על יחסם של סוחרי עכו אליו ועל הבוז של האפנדים היחסנים הקונים ממנו את השמן. לבסוף אמר: "אבל אני החזרתי להם, אבו ד'יב. שאל אותי כיצד." הוא לא חיכה, מן הסתם, לשאלתו של אבי, וסיפר. באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, כשסיים את עסקיו ויצא מעכו, נקרה בדרכו אחד האפנדים. אבו חכמת עצר אותו ושאל: "מה השעה, אפנדי?"

"ארבע וחצי," ענה לו הלה.

"בעוד כמה זמן תשקע השמש, אפנדי?" שאל אותו אבו חכמת.

"בעוד כמחצית השעה."

אבו חכמת ספק כפיים, העלה על פניו הבעה חרדה והתחנן: "בחייך, אפנדי, אנשק את ידיך, עכב את הזמן בשעה כדי שאוכל לחזור לכפר באור יום."

האפנדי, שנדהם מבורותו של הפלאח ומתמימותו, שקע במחשבות, "ואילו אני," סיפר הסוחר, "פרצתי בצחוק ודרבנתי את פרדתי כדי שנסתלק מהר, לפני שהאיש יעמוד על כוונתי." אבי צחק מלוא פיו ואמר: "שאלוהים יעזור לך, אבו חכמת, מנין לך רעיונות שכאלה?"

החמור והתרבוש

האפנדים האריסטוקרטים של עכו נהגו לחבוש תרבוש, מסורת שירשו מן התורכים בימים שאלה עוד שלטו בארץ. בכפרים עטו הגברים כאפייה ועקאל. רק מקצתם חבשו תרבוש, בעיקר המשכילים או אלה שהתגוררו בערים אי אז.

בתקופת המרד של 1936 היו רוב הלוחמים מבני הפלאחים. הללו ניצלו את מעמדם הזמני והעזו להתל באפנדים של עכו. אחד מהם חבש תרבוש לראש חמורו, הסתובב איתו בשוק של עכו והכריז שוב ושוב: "כאפייה ועקאל בשבעה גרוש, והחמור חובש לראשו תרבוש." החרוז נפוץ כאש בשדה קוצים והיה לבדיחה כה מקובלת, עד שהאפנדים מאסו בתרבושים שלהם. היו שטענו כי מאחורי הרעיון המבריק של הלוחם הבדחן עמדו כמה אפנדים סוחרי בדים שחיפשו דרך להגדיל את רווחיהם ממכירת כאפיות ועקאלים.

ימיי כעובד מדינה

בשלהי חופשת הקיץ נודע לי כי משרד החינוך זקוק למורים נוספים, גם לכאלה שטרם השלימו את הכשרתם. נסעתי לחיפה ושאלתי עוברים ושבים היכן המשרד. כיוונו אותי לרחוב צדדי שמתפצל מרחוב אלנבי. במשרד פגשתי את המפקח האחראי, ג'מיל אלזנאנירי, ושטחתי בפניו את בקשתי. הוא התבונן בי רגע, לקח ממני את תעודת בית הספר שלי, עיין בה ואמר: "לך הביתה והתכונן לעבודה בבית הספר של דליית אלכרמל."

נטלתי מידיו את כתב המינוי ושבתי הביתה שמח וטוב לב. סברתי שבזאת נפתרה הבעיה שלי, או ליתר דיוק, הבעיה של הוריי, שהרי בעוד שבוע אהיה עובד מדינה. הייתי אז בן 16 וחצי.

יום לפני תחילת שנת הלימודים ארזתי מזרן, כמה כלי בית ושולחן קטן, ונסעתי עם אימי לדליית אלכרמל. כל שידענו על הכפר הזה, מלבד שמו, הוא שאמין חֵ'יר, בן כפרנו, מתגורר בו שנים רבות ועובד כמורה בבית הספר המקומי. אמין סייע לנו למצוא חדר בביתו של אבו סאמי יוסף משילח, שעמד בקצה המזרחי של הכפר, קרוב לרחוב הראשי.

אחת לשבוע או לשבועיים הייתי נוסע מדליית אלכרמל לכפרי לסוף השבוע, ובמהלכו הצטיידתי במזון ובבגדים שהכינה לי אימי, ופקדתי את המקומות ואת האנשים שהתגעגעתי אליהם. באותם ימים יצא מהכפר לחיפה אוטובוס אחד ויחיד, בשעות הבוקר, ושב אליו בשעות אחר הצהריים. במהלך השנתיים שבהן התגוררתי ועבדתי בדליית אלכרמל התוודעתי לחבל ארץ חדש באדמת המולדת – הר הכרמל המרהיב וכפריו, ובהם אום אלזיֵנַאת, שבו גרו עבּד אללטיף חרדאן ואבראהים אלפחמאווי, חבריי לספסל הלימודים בתיכון. בחופשות ביקרתי בעוספייה, ושם פגשתי את עמיתיי נעים אלח'ורי מבּעינה, צאלח נבּואני מג'וליס, חנא מבּדא ורזקאללה, נעמתאללה ועטאללה מאיקרית. ממזרח לכפר ניצב מנזר המוחרקה, המשקיף על מרג' בּן עאמר (עמק יזרעאל) רחב הידיים, המכוסה בגוונים של ירוק. לפעמים היינו יוצאים לטיולים ביערות הכרמל הגובלים בעוספייה, משקיפים על מפרץ חיפה ומישורי עכו. ממרחק ניבטו אלינו דליית אלרוחה ושאר כפרי אלרוחה (רמות מנשה), ובהם צ'בּארין, שבו גר עלי אלחסיין, חברי מן התיכון וידידי, שהיה נעים הליכות, שתקן וצנוע.

חבריי הראו לי גם את הכפרים על בחופה הדרומי של חיפה: אלפרידיס, עין חוד, ג'בּע, אג'זם, עין ע'זאל, אלטנטורה – כפרו של עבּד אלרזאק אליחיא, ידידי מימי התיכון – וזמארין, ששמו הוסב לזיכרון יעקב לאחר ש"הברון הנדיב" אדמונד דה רוטשילד קנה את אדמותיו והקים בו מרתפי יין שהוגש לשולחנותיהם של האירופאים.

בקצה השכונה המערבית של דליית אלכרמל עמד בית יוצא דופן, שסגנון הבנייה שלו דמה לזה של הבתים שבנתה המשלחת המיסיונרית האנגלית בכפרנו. סביב הבית השתרע שטח אדמה גדול ומגודר היטב ועצי פרי היו נטועים בו, זית ותאנה. בכמה מחדרי הבית התגוררו אבו פרנסיס ומשפחתו, שהגיעו משפא עמר (שפרעם) לשמש סוכני בית, ובין היתר, עיבדו את האדמה וטיפלו בעצים. את הבית בנה בסוף המאה ה־19 אנגלי בשם לורנס אוליפנט.

סר אוליפנט הגיע לפלסטין בימי השלטון העות'מאני, לא בשם המשיח ולא כדי להפיץ את בשורתו – סיפור הכיסוי של המשלחת האנגלית שהתיישבה בכפרנו – כי אם בשם המדע וכדי לבצע מחקר ארכיאולוגי וגיאוגרפי בפלסטין. סר אוליפנט היה אחד מעשרות שסללו את הדרך להפיכתה של פלסטין למושבה של בריטניה הגדולה. היו בהם קבוצות של מיסיונרים, מודדי קרקעות ומדענים.

בקומה העליונה של הבית התגורר מנהל בית הספר שלנו, סאמי ח'ורי ג'ראיסי מנצרת. עמיתיי המורים ואני ביקרנו בביתו בערבים ושיחקנו יחדיו קלפים או שש בש. עאדל ע'זאל, אחד מעמיתיי שהגיע משכם, הכין לכבודנו דברי מתיקה, ואכלנו מהם אם ניצחנו ואם לאו.

אבו סאמי, שכני ובעל הבית שגרתי בו, סיפר לי כי זה כשני עשורים חיפה היא מקור הפרנסה של רבים מתושבי דליית אלכרמל. רובם עבדו בעיר כפועלים או כפקידים, ואחרים מכרו בה את התוצרת החקלאית של הכפר. אבו סאמי עצמו עבד, כמו רבים מבני גילו, בבניית הנמל החדש, שהאנגלים החליטו להרחיבו ולהופכו לנמל מודרני. הם ייבשו רצועה רחבה מהים. כעבור זמן הוקמו עליה רחוב הנמל, על המוסדות והבתים הרבים שבו, וגם חלק מדרך המלכים, ששמה הוסב בשנת 1951 לדרך העצמאות.

רוב תושבי דליית אלכרמל היו בני העדה הדרוזית ושמרו בנאמנות על המסורות והמנהגים שלהם. מקצת התושבים היו בני דתות אחרות, ובהם אבו פרנסיס, סוכן הבית של סר לורנס אוליפנט האנגלי; אבו יוסף, הנפח והפחח הארמני; סלים זח'ריאן הסנדלר, שהיה אף הוא ארמני; ומורי בית הספר שבאו מחוץ לכפר, ובהם אני. כל אלה לא הרגישו זרים ולא חשו ניכור מצידם של תושבי הכפר הלבביים. האווירה בכפר, המנהגים, המסורות והלבוש המסורתי של תושביו לא היו זרים לי, שכן בכפרנו התגוררו כמה משפחות דרוזיות, ובינן ובין משפחתי נרקמו יחסי ידידות. בסביבת כפרנו היו גם כפרים שכל תושביהם דרוזים, ועם רבים מהם קשרנו קשרים. אבל אף שתושבי דליית אלכרמל היו בני דת אחת, התגלעו ביניהם לא פעם חילוקי דעות ופרצו ביניהם מאבקים על ראשות הכפר.

לא רבים בכפר היו עניים. שכני, אבו סאמי, נמנה עם שכבת אוכלוסייה זו. הוא היה בנאי במקצועו, אך לא הצליח למצוא עבודה קבועה והיה מובטל רוב השנה. בלית ברירה החל לעסוק בייצור פחם מעצי האלון שביער הסמוך לכפר, ומכר את תוצרתו בעיקר בכפר ובחיפה. לעיתים צד חיות בר שאפשר לאכול את בשרן, או ארה דבש מהכוורות הטבעיות שבסלעי הרי הכרמל. אולם לתושבים היה די והותר משני מוצרים אלה, הבשר והדבש, ולפיכך התקשה להתפרנס מהם. אביו הזקן, ראדי משילח, התגורר עם אשתו בחדר במבנה סמוך, ששביל הפריד בינו ובין הבית של בנו. האב היה בעל חוש הומור וכישרון לספר סיפורי מעשיות סאטיריים, שהיו מלווים לעיתים במילים גסות ובדברי בלע, בעיקר הסיפורים שנסבו על בעלי השררה שבכפר ומחוצה לו. לעיתים, בשעות אחר הצהריים, הצטרפתי אל האנשים שהתכנסו בחדרו או בחצר שלפני הבית, לפי מה שהתיר מזג האוויר. כאשר ניבל את פיו וירד מתחת לחגורה היתה אשתו נוזפת בו ואומרת: "מספיק, אבו מוחמד, תתבייש לך. הגזמת..." אולם הוא לא שעה לה. בניבולי פיו לקח את נקמתו ואת נקמת בני מעמדו מהמנהיגים שהתייחסו אליהם בזלזול בשל עוניים.

יום המנוחה השבועי הראשון בתחילת כל חודש היה יום מיוחד לי ולעמיתיי המורים. בבוקר נסענו לחיפה לקחת את משכורותינו מבנק ברקליס שבכיכר פלומר, ולאחר מכן בילינו בעיר עד שעות אחר הצהריים, שכן רק אז עבר שם האוטובוס היחיד החוזר אל הכפר. הסתובבנו בשווקים השוקקים שהשתרעו מכיכר אלחנאטיר במערב עד מסגד אלאסתקלאל ועמוד פייסל במזרח. אכלנו פול או חומוס באחת המסעדות העממיות, המלאות עד אפס מקום, וישבנו לשתות קפה בבית הקפה המשקיף על כיכר אלחנאטיר מצידה המזרחי.

תפארת השווקים השוקקים היתה שוק אלשַוואם. לשם היו באים לקנות שמלות כלה אפילו מכפרנו הרחוק. לא ידענו אז שכעבור שנתיים יהפוך השוק, ושאר השווקים עימו, לגל הריסות, וששמה של כיכר אלחנאטיר יוסב לכיכר פריז. על כברת אדמה זו של חיפה היפה הקימו אדוני התרבות החדשה – תרבות של צבירת הון ורדיפה תזזיתית אחר רווחים – כמה בניינים גבוהים מבטון מזוין שישמשו את משרדי הבנקים והחברות שלהם.

הם הרסו עד היסוד את השווקים ואת בתי המגורים וניקו את השטח. לשם מראית עין השאירו על תילם את שני המסגדים, אלג'רינה ואלאסתקלאל, ואת הכנסייה היוונית־אורתודוקסית, כאילו הם מכבדים את מקומות הפולחן ואת רגשות המאמינים. לו רק יכלו שלושת המבנים הללו לדבר, כי אז היו מספרים לכם מה קרה, והייתם מרגישים את מה שאני ובני דורי מרגישים כלפי המקום הזה ומבינים את עומק הטרגדיה שעברה עליו.

للنص بالعربية: أقوى من النسيان

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

מערבית: ברוריה הורביץ - עריכת תרגום: אמל מורקוס

הפרסום נעשה במסגרת שיתוף פעולה בין הזירה לבין סדרת מכתוב - ספרות ערבית בעברית (מבית מכון ון ליר בירושלים, בשיתוף עם אגף התרבות במפעל הפיס). התרגום נעשה לפי מודל העבודה הדו ־ לשוני דו־לאומי הנהוג במכתוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ