הסכמי הערבים הטובים והרעים

מלך מרוקו מוחמד השישי
גל קרמרסקי
גל קרמרסקי

للمقالة بالعربية: اتفاقيات العرب "الصالحين" و "الطالحين"

האם אפשר להיות שמאלנית ולא לשמוח על הסכם ה"שלום" בין ישראל למרוקו? מסתבר שכן. ברצוני להציע מבט ביקורתי על ההסכם תוך התמקדות בשלוש נקודות: ראשית, איך הנורמליזציה של היחסים בין ישראל לבין מרוקו מתפרשת - על ידי הפלסטינים המחזיקים במפתחות לשלום אמת במזרח התיכון - כמכה נוספת בסדרת "הסכמי אברהם" שיסודה בנטישתם ובהתעלמות מהם? שנית, היחסים בין ישראל לבין מרוקו שהיו נורמליים למדי גם לפני ההסכם, וצעדיו הראשונים של ההסכם שמלמדים על זהירות גדולה מצד מרוקו ופריסה איטית והדרגתית של הצעדים לחימום היחסים. שלישית, השימוש הציני של ארצות הברית וישראל במילה "שלום", שמוזיל מערכה ומבקש לעצב ולהגדיר מחדש את האופן שבו אזרחי ישראל מבינים את המושג.

שלום כורתים עם אויבים ולא עם מדינות שהיחסים אתן נורמליים או לכל הפחות קורקטיים. שרת התחבורה מירי רגב מכזבת כאשר היא מעלה לרשתות החברתיות סרטון חגיגי לציון "הסכם השלום" עם מרוקו ונס החנוכה המגולם בכך ״שההורים שלנו בחייהם יזכו להגיע למרוקו״. הרי הגבולות בין ישראל לבין מרוקו היו ונותרו פתוחים, וביקורים פרטיים ומשפחתיים, לרבות סיורי משלחות מכל הסוגים, מתקיימים כל הזמן. למעלה מ-80 אלף ישראלים טסים בכל שנה למרוקו, ויש ביניהם כאלה שאף גרים במרוקו (אני גרתי במדינה למשך תקופה מסוימת, לצרכי מחקר ועבודה קהילתית, בין השנים 2017-2018). מרוקו אינה ולא הייתה במשך שנים רבות מדינת אויב של ישראל, ואין שום דחיפות בחתימת "הסכם שלום" דווקא אתה.

ישראל ומרוקו מקיימות קשרים הדדיים ביניהן, גלויים יותר או פחות, משלהי שנות החמישים של המאה שעברה, וביתר שאת בשנים האחרונות. בשנת 1995, בעקבות הסכמי אוסלו, כוננו המדינות יחסים דיפלומטיים גלויים ורשמיים. אבל לאחר האינתיפאדה השנייה מרוקו ניתקה אותם, ומאז ועד השבוע האחרון היא הביעה בכך לכל הפחות סולידריות עם המאבק הפלסטיני בכיבוש. בפועל היא המשיכה לקיים עם ישראל קשרים ענפים בתחומי הכלכלה, החקלאות, הטכנולוגיה והתרבות.

בחתימת הסכם הנורמליזציה החדש עם ישראל אותתה מרוקו שהסולידריות עם הפלסטינים היא אינטרס משני עבורה ביחס לאינטרסים גדולים יותר מול ארצות הברית, גם אם ראש ממשלת מרוקו הזדרז לצנן את ההתלהבות מ"פעמי השלום" עם ישראל. מבחינת מרוקו, מטרתו העיקרית של ההסכם היא קידום הכרה בינלאומית בריבונות המרוקאית על שטחי סהרה המערבית בסיוע ממשל טראמפ, שבימי דמדומיו פנה עורף למדיניות הדו-מפלגתית של ארצות הברית בנושא זה (ובכך פתח חזית נוספת עם אירופה שממשל ביידן יצטרך לטפל בה). הסהרה המערבית היא אזור עתיר משאבי טבע שנכבש על ידי מרוקו בשנת 1976, לאחר נסיגתה של ספרד מהשטח. בהתחשב בעסקת הנשק, המתנה האולטימטיבית של ארצות הברית למדינות "הסכמי אברהם", מרוקו מוכיחה כי "המערב" – ככל שאפשר להחיל על ממשל טראמפ את המילה הזו, על מטעניה הערכיים המדומיינים – מכיר בה כ "מדינה מתונה" המשתייכת ל"ערבים הטובים" (שלאחרונה נוספה אליהם גם סודאן).

התקשורת המרוקאית והבינלאומית מכירה במרכזיותה של ההכרה בסיפוח הסהרה המערבית להסכם, ומתייחסת לנורמליזציה עם ישראל כחלק שולי, אם בכלל. רוב הסיקור התקשורתי הוקדש לדיון בסהרה המערבית, סוגיה שמעניינת את אזרחי מרוקו יותר מהמאבק הפלסטיני הרחוק מהעין, ועבור חלקם גם רחוק מהלב. בפועל ההסכם עם ישראל נתפס כסרח עודף, גלולה דיפלומטית שמרוקו נאלצה לבלוע גם במחיר של התנגדות פנימית של אלה מקרב אזרחיה התומכים במאבק הפלסטיני לשחרור מהכיבוש, כדי ליהנות מאינטרסים חשובים יותר למדינה ולרוב אזרחיה.

ההסכם עם מרוקו, כמו גם הסכם השלום עם האמירויות או בוטאן, משקף שימוש ציני במילה שלום כחלק מהמסר המפוקפק של משטר נתניהו, "שלום תמורת שלום", כולל עם מדינות שמעולם לא היו במלחמה עם ישראל. ההסכם מהווה אישור והכרה של ארצות הברית בכיבוש ובסיפוח של מרוקו בסהרה המערבית, אותה ארצות הברית שמכירה בסיפוח הזוחל של ישראל בשטחים הכבושים הפלסטיניים (וברגע האחרון נמנעה מהכרה בסיפוח רשמי). ככזה, הוא רק מרחיק את ישראל מהסיכוי לכונן שלום אמיתי עם הפלסטינים.

הנוסחה החדשה, "שלום תמורת שלום", היא מכבסת מילים מבזה המשרטטת קו אדום בוהק המבחין בין ה"ערבים הטובים" היושבים בדובאי, במרקש או בח'רטום, האדישים לסוגיה הפלסטינית ומארחים את התייר הישראלי בהתלהבות, לבין ה״ערבים הרעים״, הלא הם הפלסטינים ותומכיהם (למשל ירדן), המסרבים להיכנע לפערי הכוח העצומים שפנו נגדם ומרסקים את שאיפתם לשחרור מהכיבוש. שוב נותרים הפלסטינים מחוץ לשיח הערבי והבינלאומי הנוגע גם להם, הפעם באמצעות תמורה במשמעותו של המושג "שלום" המתקבלת במשיכת כתפיים באזור.

אין קשר בין "הסכמי אברהם", והסכם הנורמליזציה עם מרוקו, לשלום המיוחל במזרח התיכון. כולם מעצבים תודעה כוזבת בישראל בכל הנוגע למשמעותו של שלום אמת. מטרתם להמעיט מערכו של שלום עם הפלסטינים, לדחוק לשולי התודעה את המאבק בכיבוש, ולהרחיק את כולנו צעד נוסף מכינונו של שלום שוויוני וצודק עם הפלסטינים.    

הכותבת היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ותלמידת מחקר במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג׳ שהתמחתה בעבודה קהילתית במרוקו

للمقالة بالعربية: اتفاقيات العرب "الصالحين" و "الطالحين"

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות