התקווה לצמצם את מספר הערבים לא נגוזה

סלים בריק
סלים בריק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גנץ
עסקת המאה: כחול לבן, תומכת בשתיקהצילום: אלעד מלכה
סלים בריק
סלים בריק

للمقالة بالعربية: ما زال الأمل بتقليص عدد العرب قائما

עם סיום המלחמה בוצע בנובמבר 1948 מפקד התושבים שנקרא "מפקד תעודת הזהות". התברר בו שנותרו בארץ 156 אלף ערבים, כ-18% מכאוכלוסיית המדינה הצעירה. לראש הממשלה אז, דוד בן-גוריון אלה היו חדשות רעות שחייבו מבחינתו לנקוט צעדים. ההחלטה הראשונה הנוגעת למעמדם של הערבים בארץ התקבלה בדצמבר 1948 ובה נקבע כי אין ברירה וחייבים להעניק לערבים זכויות פוליטיות, לבחור ולהיבחר. באותה נשימה הוחלט שלערבים לא תהיה השפעה על המערכת הפוליטית. מצביעים אבל לא משפיעים. תוכניות מפורטות לסירוס היכולת שלהם בזירה הפוליטית התקבלו מיד.

הערבים השתתפו אמנם בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 ולשנייה ב-1951, אבל מעמדם עדיין לא היה מוסדר. רק בשנת 1952 התקבל חוק האזרחות והוא נתקל בהתנגדות של ראשי הציבור הערבי. החוק מבחין בין אזרחים מכוח חוק השבות – קרי יהודים, ואזרחים מכוח תושבות – קרי לא יהודים. בעוד האזרחות של היהודים היא אוטומטית האזרחות של הערבים אינה כזאת. לפעמים צריך להוכיח שהיית תושב לפני 1948 ונכחת במפקד (שהתקיים ביום אחד ובתנאים קשים למדי לערבים). אבל חשוב יותר: האזרחות לערבים איננה נצחית כמו זו של היהודים, והיא פורמלית ורזה למדי.

הסוגיה המרכזית שהטרידה את בן-גוריון הייתה השיעור הגבוה של הערבים שנותרו בארץ. בעצת יועציו מתחומי המודיעין והביטחון הוחלט על הקמת ועדה מיוחדת לשם כך, שנקראה "וועדת הטרנספר". אחד הרעיונות שנהגו אז היה ליצור רצועת ביטחון בגבולות ובתואנה זו להביא לסילוק חלק מהערבים. התוכנית כמעט יצאה לפועל בצפון הארץ, אך שר החוץ משה שרת, התנגד מפני שחשש מתגובות העולם.

ב-29 באוקטובר 1956 יצאה ישראל למבצע קדש. באותו יום בוצע הטבח בכפר קאסם. הטבח היה על רקע תוכנית "חפרפרת" שהוכנה כחלק מהבנות ועדת הטרנספר שפורקה בינתיים, ותכליתה לנצל מצב של מלחמה כדי לבצע טרנספר ב-27 כפרים במשולש הדרומי. ההסתבכות בטבח זה נבעה מכך שהיו קצינים כמו אל"מ יששכר שדמי למשל, שסברו כי המלחמה תהיה מול ירדן, לכן פתחו את הגבול עם ירדן, בתקווה שהערבים ינהרו מזרחה כמו ב-1948. 

אך מבצע קדש נערך נגד מצרים, דבר שגרם לשרשרת הסתבכויות ולגניזת התוכנית. השוטרים שלבסוף נאלצו להעמידם לדין, קיבלו תנאים מצוינים ועם שחרורם מהכלא קיבלו פיצויים. מנהיגים כמו בן-גוריון חיבקו אותם וראו בהם גיבורים ששירתו את המולדת. ואולם, השאיפה לצמצם את מספר הערבים באזור המשולש הדרומי, החשוב מבחינה אסטרטגית (אזור נתניה-כפר סבא שהם המותניים הצרים של המדינה) נגנזה ונראה כאילו המדינה השלימה עם כך שלא ניתן לצמצם משמעותית את מספר הערבים.

זה לא בהכרח אומר שהשאיפה הזאת נזנחה, להפך. פוליטיקאים ומפלגות עסקו ברעיונות שונים ומשונים כיצד לצמצם את שיעור הערבים באוכלוסייה. היו לא מעט תוכניות להטבות ובונוסים לפיתוי צעירים ערבים לעזוב או להישאר בחו"ל, ובכך להחליש את עמוד השדרה של המיעוט הערבי. זכורה במיוחד תוכנית מפורטת שחוברה על ידי הממונה על המחוז הצפוני ישראל קניג, ודלפה בשנת 1976. 

השאיפה הזאת, שנראה כי נכשלה ונזנחה על אף שיש לה תמיכה בציבור היהודי, צצה לה פתאום בעסקת המאה של דונלד טראמפ. הפעם נוספו ליישובי המשולש גם יישובי ואדי עארה שתפסה ישראל מממלכת ירדן ב-1949. זה לא עניין של מה בכך, זאת התפתחות משמעותית מאוד ואף מהפכנית. 

אם נתבונן בכל תוכניות ההסדר עם הפלסטינים – מהסכמי אוסלו ב-1993, דרך תוכנית קלינטון בשנת 2000 והמתווה שהוצע בטאבה לאחר מכן, התוכנית של הנשיא בוש הרפובליקאי, ועד לתוכניות המפורטות שנדונו בוועידת אנאפוליס – אין בהן זכר להעברת שטחים ישראליים מאוכלסים לפלסטינים. הדיבור על חילופי אוכלוסיות החל בצורה מוצנעת ומבוישת משהו בימי ממשלת "קדימה", וקיבל תפנית משמעותית בשנת 2012, כאשר שר החוץ הישראלי אז, אביגדור ליברמן החל לדבר עליה בגלוי. 

בימין הישראלי וגם בקרב חלקים מהשמאל-מרכז החלו להביע חוסר סובלנות כלפי המיעוט הערבי אחרי אינתיפדת אל-אקצא בשנת 2000, וביתר שאת אחרי פרסום מסמכי החזון של האזרחים הערבים ב-2006. אלה, יחד עם שיח "מדינת כל אזרחיה" של בל"ד, הניבו שתי התפתחויות: חוק הלאום שהוצע לראשונה ב-2011 ותוכנית "חילופי האוכלוסין", שליברמן קידם בחדווה גדולה. כיום, כאשר ראש ממשלת ישראל ונשיא המעצמה הגדולה בעולם, ובנוכחות נציגים ממדינות ערביות, מציגים לראווה תכנית הכוללת העברת תושבים, כתנאי להסדר עם הפלסטינים בתקווה להיפטר מ-300 אלף אזרחים ערבים; ועוד בהסכמה שבשתיקה של ראשי כחול-לבן – זאת מגמה מדאיגה מאוד מבחינת האזרחים הערבים.

אבל אותי מטרידה לא פחות העובדה שישראל מצהירה בריש גלי ובלי למצמץ שהאזרחות הישראלית אינה דבר מהותי. והעובדה שבפרלמנט הישראלי יושבים חברי כנסת מאותם היישובים מלמדת כי בישראל השיח היהודי מאפיל על השיח האזרחי, וכי מבחנו של האזרח בישראל הוא דתו. זאת מגמה אנטי-ליברלית מובהקת, שזוכה לרוב גורף בכנסת ובציבור היהודי. 

וזאת כבר אינה הבעיה של האזרחים הערבים בלבד – זאת הבעיה של כל אזרח השואף למשטר דמוקרטי, ליברלי נאור.

הכותב מרצה באוניברסיטה הפתוחה ומכללת עמק יזרעאל

للمقالة بالعربية: ما زال الأمل بتقليص عدد العرب قائما

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ