כמה הערות על העסקה הטמאה

סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבו מאזן
אבו מאזן: משקר לא רק לשרי העולם הערבי, אלא לבעלי העניין עצמם בני עמו
סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה

للمقالة بالعربية: ملاحظات حول صفقة القرن الدنسة

כאשר הכריז הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, בוועידת שרי החוץ הערבים בקהיר כי הודיע לישראל על הפסקה של כל סוגי התיאום הביטחוני עמה לאחר ההכרזה על עסקת המאה, הוא שיקר במצח נחושה. גרוע מכך: הוא משקר לא רק לשרי העולם הערבי, אלא לבעלי העניין עצמם, בני עמו, שלהם עניין ישיר ומובהק בסוגיה.

די אם נזכיר שראש הרשות הפלסטינית אינו יכול לזוז מן המוקאטעה ברמאללה לשום מקום ללא תיאום ביטחוני עם הכיבוש הישראלי. האם יש ילד פלסטיני שפוי שמאמין לדברים שיצאו מפיו של עבאס? והיה והתיאום הביטחוני עם הכיבוש ייפסק, יהיה מי שישאל, כיצד ישוב ראש הרשות מנסיעותיו לחו"ל אל המוקאטעה בלי תיאום ביטחוני עם ישראל, השולטת בגבולות ובדרכים, על הארץ ויושביה, על האדמה ועל בני־האדם? ובלא תיאום ביטחוני עם הכיבוש הישראלי – כיצד ישלח אבו מאזן את נציגיו לעזה לדון על הדרכים לאחד את הרשויות בין עזה לגדה המערבית? ואולי בכלל כל העניין הוא כמאמר הפתגם הערבי "על דיבורים לא משלמים מס"?

ואם עבאס כן בדבריו, הרי שהצהרתו זו צריכה להוביל אותו להודיע על התפטרותו המידית, לפזר את הרשות הפלסטינית מתוצרת אוסלו ולהישאר מחוץ לפלסטין, הלא כן?

כשאבו מאזן מצהיר כי לא יוותר על ירושלים, שעסקת המאה מספחת רשמית לישראל, תוך העלאת האפשרות שהבירה הפלסטינית תוקם באבו דיס ובשכונות אחרות במזרח ירושלים – הוא שוב משקר במצח נחושה, שכן סירוב זה מעלה בזיכרון את כל אותן הבנות שאליהן הגיע אבו מאזן עצמו עם השר יוסי ביילין בשנת 1995.

אפשר להפיק תועלת רבה מהדברים שנכתבו במסמך ההבנות בין יוסי ביילין לאבו מאזן ביחס לעיר הכבושה: "גבולותיה של העיר רבתי יורחבו באופן שיכלול את אבו דיס, עיזרייה וסילוואן והרשות הפלסטינית תוכל בהמשך להפוך לה את השכונות החדשות כבירה וכמרכז ושמה 'אל־קודס – Al-Quds', באותיות ערביות ולטיניות, ולא 'Jerusalem', בעוד ששאר העיר העתיקה בגבולותיה המוניציפליים הקיימים תיקרא "ירושלים – Jerusalem" וזאת כדי למנוע בלבול כלשהו".

לאור זאת, האין תכניתו של דונלד טראמפ ממשיכה את דרכם של הסכמי אוסלו וההסכמים שבאו לאחריהם בין ההנהגות הפלסטיניות האוויליות והנרפות וההנהגות הישראליות הנחושות והתקיפות?

ובכל הנוגע לעזה הרבה כבר נאמר. כאשר החליטה ישראל לסגת מרצועת עזה ולפרק את ההתנחלויות, היא לא עשתה זאת מתוך כוונות טובות: כדאי להזכיר בהקשר זה גם את הנסיבות לאירועים שקרו באותה תקופה. תכנית ההתנתקות מעזה באה מתוך צורך ב"הקפאת התהליך המדיני" בין הישראלים לפלסטינים "באופן לגיטימי". מי שחשף עובדה זו היה דב וייסגלס, היועץ הבכיר של ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, בראיון לעיתון "הארץ" באוקטובר 2004. וייסגלס אמר אז: "כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים". והוסיף: "בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן".

וכך קרה בפועל. לא במקרה הנסיגה הישראלית מעזה התרחשה בלי תיאום עם הרשות הפלסטינית, מה שהביא בסופו של דבר להשתלטות חמאס על הרצועה ובידודה המוחלט, הן חברתית והן פוליטית, מהגדה המערבית. המהלך נעשה בתיאום ישראלי עם הצד האמריקאי בלבד, כפי שציין וייסגלס בראיון: "מה שאני בעצם סיכמתי עם האמריקאים הוא, שעם חלק מההתנחלויות לא מתעסקים בכלל, ועם חלק אחר של ההתנחלויות לא מתעסקים עד שהפלסטינים ייהפכו לפינלנדים — זו המשמעות של מה שעשינו". כך סיכם וייסגלס את הפילוסופיה שעמדה מאחורי הנסיגה מעזה.

מאותה עת הוקפא התהליך המדיני, ומאז גם חמאס משמש כלי שרת בידי קובעי המדיניות הישראלית. כידוע, הפלסטינים טרם הפכו לפינים. כמו־כן ישנו קו דק המקשר בין ההתנתקות ההיא ובין התוכנית הנוכחית, שאותה הגה השילוש הלא־קדוש, פרידמן־גרינבלט־קושנר, שנועדה לזלול את השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית.

על כן, אם המצב הזה יימשך, לא אתפלא אם יגיע רגע שבו תוכר האמירות של חמאס בעזה כמדינה הפלסטינית היחידה, בדומה להיפרדות מזרח פקיסטאן והקמתה של מדינת בנגלדש. כך תהפוך רצועת עזה לבנגלדש של פלסטין, לאחר שישראל תזלול את מה שנותר מן הגדה המערבית.

כך הגיעו פלסטין ותושביה לאובדן דרך פוליטי, חברתי ותרבותי. הגיעה השעה לשים קץ לאובדן הדרך הפלסטיני ולבחור מנהיגים שמבינים לעומק את העולם סביבם ויכולים להגיע אתו להבנות באשר למטרותיהם. העובדה שהפלסטינים מסתתרים מאחורי גבו של העולם הערבי מאז ראשית הסכסוך בחלקת הארץ הזו המיטה רק אסונות על פלסטין ועל יושביה. והנה, אחרי כל העשורים האלה, אותו עולם ערבי עסוק מדי בענייניו, וכל מדינה בתוכו עסוקה רק בצרותיה.

אם עסקת המאה היא עסקה טמאה, ואין צל של ספק שהיא כזו, הרי במשך עשרות שנים המנהיגות הפלסטינית היא זו שטימאה בעצמה את הסוגיה הפלסטינית הצודקת, במעשי השחיתות הכרוניים שבהם הייתה נגועה ובאווילות הפוליטית האינסופית שלה.

כל עוד ההנהגות הפלסטיניות ייוותרו על כנן, דבר לא ישתנה. לו היו בנמצא הנהגות פלסטיניות אמתיות, אמינות וישרות כלפי עצמן וכלפי עמן, הן היו ממהרות להתפטר מתפקידן ועושות חשבון נפש על כל המשברים שאליהם קלעו את עמן.

הגיע הזמן שהפלסטינים יבחרו מנהיגות ראויה ואמיצה שתציג את המצב לאשורו בפני העם הפלסטיני ותיפטר אחת ולתמיד מן הסיסמאות הישנות והרטוריקה העבשה שעליה התחנכה. אך, לשווא תישׂא קולך, כמו קול קורא במדבר, ואין מטה אוזן ואין שומע.

للمقالة بالعربية: ملاحظات حول صفقة القرن الدنسة

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ