האם תכנית החומש תוכל לתקן את מה שקלקלו עשורים של הזנחה?

יוסף אבו גוש
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עיסאוויה, בשבוע שעבר
עיסאוויה: תושב פלסטיני שיצטרך להחילף ארבעה אמצעי תחבורה, לא ישתלב באקדמיה הישראליתצילום: אמיל סלמן
יוסף אבו גוש

للمقالة بالعربية: هل يصلح عطار الخطة الخماسية ما افسده دهر من الإهمال؟

"נהר כסף זורם במזרח ירושלים" – כך תיארו רבים את תכניות הממשלה שהוחל ביישומן בירושלים. ראשית הייתה החלטה מס' 1775 משנת 2014, על בסיס המלצת ועדה בין-משרדית, שפירטה שורת צעדים שנועדו להעלות את רמת הביטחון האישי בירושלים. לשם כך הקצתה המדינה 94.5 מיליון שקלים בתחומים הבאים: תשתיות, חינוך, תעסוקה והעצמה קהילתית.

ביולי 2014, חודשיים לאחר שעברה ההחלטה, נרצח הילד מוחמד אבו ח'דיר. היה זה אירוע שהצית את רחובות ירושלים והציב אתגר רציני בפני מנגנוני הביטחון הישראליים. לאחר הרתיחה הביטחונית הגיע דו"ח של מבקר המדינה, ששפך אור על הפערים הסוציו־אקונומיים בין שני חלקי ירושלים, המערבי והמזרחי.

אלה היו הנסיבות שבהן פרסמה הממשלה החלטה חדשה 3790, שמטרתה הייתה צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בירושלים המזרחית. תקציב של 2.3 מיליארד שקלים הוקצה ליישום תכנית חומש, והיא הורחבה בהשוואה להחלטה הקודמת. תכנית החומש הושקה בשנת 2018 וכללה את תחומי הרווחה, החינוך, התשתיות, התעסוקה והתחבורה.

האם הממשלה מטפלת בשורשיה של הבעיה או רק בסימפטומים המשניים? אם נבחן מקרוב את תכנית החומש, נוכל לראות שהממשלה ומוסדותיה מבקשים לטפל בסימפטומים ולא בשורשי הבעיות בירושלים המזרחית. נדמה גם, שלא נערכו מחקרים או בחינות רציניות על מנת להגיע לשורשי הבעיות הללו, שלדעתי נעוצים בהזנחה השיטתית שנהגו ממשלות ישראל בירושלים המזרחית.

ועולה השאלה אם לתוכנית הזו יש השפעה ממשית בשטח, או שמא היא רק מראית עין? חלק מן התוכנית שהושקה בשנת 2013, עוד לפני שתי התוכניות הנזכרות לעיל, עסק בהקמת מרכז התעסוקה "ריאן" בשכונת שייח' ג'ראח, המקבל 1,700 מבקשי עבודה בשנה. לא ניתן להכחיש את הישגיו של המרכז, שעל פי דו"חות משרד העבודה, שילב 65% מהמשתתפים בשוק העבודה. האם הממשלה ניסתה לבדוק אם תכנית זו הייתה באמת אפקטיבית בפתרון בעיית התעסוקה בירושלים המזרחית? האם ההתמקדות בשכבה המשכילה והחזקה נחשבת להצלחה או שמא היא חייבת לפנות לשכבות המוחלשות? ואם אכן התוכנית מוצלחת, מדוע ירד שיעורן של הנשים המשולבות בשוק העבודה מ־27% ל־25% במהלך שנת 2018 (על פי נתונים של מכון ירושלים למחקרי מדיניות)? כדי להגדיל את שיעור התעסוקה בירושלים המזרחית נחוצה בנייה מחדש של תשתיות והקמת אזורי תעשייה ענקיים לצד השקעה אמתית בפיתוח יכולותיהם של התושבים.

הבה נבחן דוגמה לתוכנית אחרת הפועלת מתוקף תכנית החומש מ-2018 – המרכזים למיצוי זכויות הפזורים בשכונות מזרח ירושלים כדי להנגיש מוסדות ממשלתיים כמו ביטוח לאומי, משרד הפנים, מס הכנסה וכו', ולסייע לתושבי ירושלים הערבים למצות את זכויותיהם. אבל רוב אלה שמגיעים למרכזים ונעזרים בהם הם ממעמד סוציו־אקונומי מבוסס.

האם הפתרון הפשוט ביותר לא יהיה לספק לתושבי מזרח העיר הערבים את כל שירותי העירייה ומוסדות הממשלה בשפת אמם הערבית? האם הפתרון הזה לא נמצא בהתאמה תרבותית וגאוגרפית של שירותי המשרדים השונים לקהל היעד שלהם? האם הפתרון איננו מצוי בבניית תכנית כוללת להעלאת המודעות? האם יש בכלל טעם לעודד אנשים לפנות למשרדי הממשלה השונים כל עוד אלה אינם טורחים להנגיש את שירותיהם לתושבי מזרח העיר? הממשלה מנסה לאחוז במקל משני קצותיו: מחד גיסא היא מעלה תכניות לצמצום הפערים, ומאידך גיסא היא מחזקת את מדיניות ההפרדה בין מזרח ירושלים ומערבה, שממנה נובעים הפערים החברתיים והפוליטיים.

אם ניקח את הכפר אל־ עיסאוויה כדוגמה, הרי שהצפיפות בו מגיעה עד כדי 20 נפשות לדונם (על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות). אל־ עיסאוויה גם נחשב לכפר העני ביותר באזור ירושלים, והוא "מככב" בטבלאות מדדי העוני עם 56% מתושביו שמשתכרים פחות משכר המינימום (על פי המכון). אין בכפר תכנית מתאר לבנייה, אין בו גנים ציבוריים ותושביו נאנקים תחת אלימות המשטרה ורדיפותיה. זהו מצב קטסטרופלי.

במחקר שכותרתו "השכונות הערביות במזרח ירושלים, מחקר תשתית והערכה: עיסאוויה" 2016, סיכמה החוקרת יערה איסר: "המצב לא ישתנה ולא ניכר שיפור כלשהו באיכות החיים, מה שדוחף את האוכלוסייה לבידוד ומחזק את המציאות של הניכור כלפי מוסדות המדינה". עוד טענה איסר כי מצבו של הכפר נובע במידה רבה מן המצור המשטרתי הנוקשה שהוטל עליו, נוסף על ההזנחה המכוונת שממנה הוא סובל. כל אלה יוצרים מציאות שקשה מאוד לתקן אותה באמצעות תכניות רגעיות בנות-חלוף.

הפלסטיני נושל מזכויותיו הבסיסיות ביותר, כמו הזכות לתנועה הנמנעת עקב המחסומים הפזורים בשכונות הפלסטיניות, מחסור בתחבורה ציבורית טובה ותשתיות גרועות. הפלסטיני איבד את ביטחונו העצמי במשך 53 שנה בגלל היחס של מוסדות המדינה, וזהותו ששובשה ועוותה. איך ניתן לצפות שהוא יוכל להשתלב בעבודה איכותית בתוך החברה שלו? כל עוד "האחר" הוא השולט? כל עוד תושב ירושלים הפלסטיני נדרש להחליף ארבעה אמצעי תחבורה כדי להגיע לצד השני של העיר, הוא לא יוכל להשתלב באקדמיה הישראלית ודמות הישראלי היחידה שהוא יכיר תהיה זו של השוטר והחייל בפתח ביתו.

350 אלף פלסטינים חיים בירושלים. אם ננתק אותם ממערב ירושלים הם יכוננו את העיר השלישית בגודלה במדינה. אני סבור שאין די במה שהמדינה משקיעה, בתוכניות ובפרויקטים, כדי לפתח את העיר השלישית בגודלה בארץ, לאחר שבמשך חמישה עשורים היא פעלה לדחוק אותה לשוליים. עד כדי כך, שכ־78% מאוכלוסייתה (הלשכה המרכזית לסטטיסטקה - 2018) ירדה אל מתחת לקו העוני. אם הממשלה תתמיד בגישה זו, נזדקק לעוד הרבה תכניות חומש כדי לתקן את מה שקולקל.

للمقالة بالعربية: هل يصلح عطار الخطة الخماسية ما افسده دهر من الإهمال؟

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ