דרוזים בעידן האפתיה

אניס נסר אל-דין
אניס נסר אל-דין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תושבים דרוזים במג'דל שמס מפגינים לאחר הכרזת טראמפ, בסוף השבוע
דרוזים: מוטב לשפוט את "גיבורי הסיפור" ומנהיגות התקופה ברמת הלקחים ולא המוסרצילום: גיל אליהו
אניס נסר אל-דין
אניס נסר אל-דין

للمقالة بالعربية: دروز في زمن الغفلة

יש הבדל עצום בין מי שעושה היסטוריה לבין מי שכותב אותה. יש גם פער עצום בין מי שכותב היסטוריה בנוחות במשרדו, 70 שנה לאחר האירועים, ובין מי שחווה אותם והיה תחת איום ורדיפה, עם מעט ציוד וכלים, ידע וכוח, ובתנאי עוני.

הספר "דרוזים בעידן האפתיות: מן המחרשה הפלסטינית אל הרובה הישראלי", הוא אבן־דרך היסטורית המתווסף לזכותו של מורנו ורבנו, קייס פירו. כה רבה חשיבותו של הספר, שהיה מי שתיאר אותו כצוואתו של פירו לדורות הבאים. הספר סוקר את יחסיהם של הדרוזים מראשית המאה ה־20 עם מנהיגי התנועה הציונית ועם הערבים־הפלסטינים, טרם הנכּבּה ותחת שלטון המנדט הבריטי. הספר סוקר בהרחבה את מהלך חייהם של הדרוזים לפני קום מדינת ישראל ואחריה, את השינויים ואת המזימות שנרקמו נגדם על ידי ממשלות ישראל לגזול את אדמותיהם, להפשיט אותם מן הערביוּת שלהם ולגייס אותם לצה"ל.

זהו בסיס חיוני לכל מי שמעוניין להתוודע אל צפונותיה של התקופה הגורלית הזו בהיסטוריה של הדרוזים. מורנו ורבנו קייס פירו לא הותיר חלקיק מידע ולא רבב אירוע, מבלי שניתח אותו בספרו באופן מקיף, כפי שהוא יודע. הייתי רוצה לציין רק כמה הערות על מנת לעורר דיון .

הדרוזים היו באותה עת עדה שמנתה לא יותר מ־15,000 בני אדם, אנלפביתית ברובה המוחלט ומורכבת מפלאחים פשוטים ועניים, פזורים בכפרים רבים, ובמצב של אפתיה ושל חוסר מודעות למדיניות הציונית ולמזימותיה נגדם. משמעות הדבר היא, שכיום הדרוזים בכל מדינות המזרח התיכון הערבי ובשאר מדינות העולם, סובלים גם הם מנאיביות ומתרדמת. הסיבה לכך היא, שעד היום מדינת ישראל אינה בוחלת בכפיית המזימות והמדיניות שלה על הגדולות שבמדינות העולם.

חובה רק להזכיר: מאז הנכבה של שנת 1948 מדינת ישראל היא מדינה שכובשת את פלסטין. מאז יוני 1967 היא כובשת את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. העולם הערבי עודנו סובל מפיצול, התפוררות ופירוד, כפי שהיה גם בזמן הנכבה ועוד לפניה. על כן, התיאור של הדרוזים כאילו רק הם לקו באפתיה או שזו נכפתה עליהם הוא אולי נכון אבל יש לזכור את הפסוק הקוראני: "אללה לא יטיל על נפש לשׂאת יותר מכפי יכולתה". הדרוזים עשו אז את מה שיכלו לעשות באמצעים שעמדו לרשותם.

כמה מהלאומנים הדרוזים "חגגו" את צאתו של ספר זה לאור, כאילו הוא מוכיח את צדקת טענותיהם בדבר גזענותה ודכאנותה של המדיניות הישראלית כלפינו. חלקם אף הרחיקו לכת והחלו להוקיע את המנהיגים שפעלו באותה עת כבוגדים. אני מקווה שהעיסוק בספר זה יתרכז יותר בממדיו ההיסטוריים והאפיסטמולוגיים ולא בהטחת האשמות ומשפטי־שדה מוסרניים שייצרו שוב הלך רוח של ציד בוגדים ומבחני נאמנות בתוך העדה.

מקיף ומלא ככל שיהיה, הספר מציג רק חלקים מן האמת ולא מתאר אותה כולה. למשל, הוא אינו מסתמך על אף מסמך מאותה תקופה מארכיון המדינה הבריטי, מה שמונע את הבנת התמונה בשלמותה. מובן שלא היה באפשרותו של פירו להסתמך באופן שיטתי על הארכיון הפלסטיני, הסובל מחוסרים רבים, משום שהוא סבל ממחסור בתיעוד היסטורי, ופירו עצמו הודה בכך.

נעדרים גם חלקים גדולים מן ההיסטוריה שבעל פה, שנודעת לה חשיבות רבה. פירו לא מסתמך על מאגר חומרים חשוב זה, או מתעלם מחלקים ניכרים מתוכו. על כך יש להוסיף את העובדה שבאותה תקופה לא היו אמצעי תקשורת מתקדמים וקל היה להפיץ במתכוון מידע שגוי רב, חדשות מפוברקות וחוסר ידע. לפיכך, מוטב לשפוט את "גיבורי הסיפור" ומנהיגות התקופה ברמת הלקחים ולא המוסר. די לנו בידיעת הפרטים הנוגעים להם ומזכירים אותם, ואל לנו לפגוע בכבודם או להכפיש את שמם. כך נימנע מליפול למחלוקות אישיות שאין דבר וחצי דבר בינן ובין רצונו המקורי של המחבר.

במבחן התוצאה (כפי שמקובל בכל תחומי המחקר) הרי שהישארותם של הדרוזים בכפריהם ועל אדמתם ושמירתם על כבודם – הם הוכחה הניצחת להצלחת מאבקם של המנהיגים בני התקופה. הדרוזים לא גורשו ולא ויתרו על אדמתם ועל בתיהם, כשם שעשו אחרים שאכן לקו באפתיה.

יתרה מזאת, בזכות הישארותם והיאחזותם במולדתם, רבים מן הכפרים הפלסטיניים שהיו חשופים לגירוש וטיהור אתני נאחזו אף הם באדמתם. היו הרי כפרים רבים בגליל, כדוגמת מג'ד אל־כרום ונחף הסמוכים לכפרי הדרוזים, שנותרו על מקומם ולא גורשו בזכות ההוראות והתמיכה של המנהיגים הדרוזים. זוהי האמת שאין להפריכה ולא ניתן לערער או להטיל ספק בנכונותה. כבני העדה הדרוזית, איננו זקוקים "להלבין" את ההיסטוריה האצילית שלנו, לא בעבר ולא בהווה, ולא מול אף גורם כושל ומחרחר פילוג, שוויתר על השגת יעדיו בשל טיפשות ופיצולים אינסופיים.

רבים מאלה המטילים ספקות מלכתחילה, סבורים כי חיזוק נאמנותנו ללאומיות הערבית וביסוס זהותנו הערבית הם חלק מאותה אפתיה. הדבר נכון במיוחד לאחר נפילתם של הארכי־רוצחים במרחב הערבי ולאחר הטבח שאירע לפני זמן לא רב בהר הדרוזים, הר הערביוּת והערבים. הדבר נכון לא פחות לנוכח המלחמה הניטשת בין מדינות ערב השונות ולהיטותן לרצות את ישראל ולאחר שהאסלאם הפוליטי הוכיח כי הוא אויבם של המיעוטים ושל העדות הדתיות במזרח האומלל שלנו. במיוחד נכון הדבר לאחר היעלמותה של הלאומיות הפאן־ערבית והחלפתה בסכסוכים בין סונים לשיעים, בפרויקטים פרסיים־ערביים־עות'מאניים, בחזרת הסכסוך האמריקאי־רוסי לאזור וכיוצא באלה רעות חולות.

משום שידע הוא כוח, ראוי כי נכיר את עברנו כדי שנבין את הפרטים המרכיבים את ההווה שלנו ונהיה ערוכים להתפתחויות הצפויות בעתידנו. ראוי גם שנכיר את אויבנו האכזר ואת ידידנו הקרוב ונתכנן את האסטרטגיה שלנו באופן מחושב ובהתאם. זוהי הכוונה הבסיסית בספר של הפרופסור המנוח קייס פירו. ויחד עם זאת, אין לקחת את הדברים האמורים בספר כ "כזה ראה וקדש". עלינו להמשיך לחקור ולנבור בעבר על מנת להגיע לאמת בכל תחומי הידע, לרבות ההיסטוריה. חוקי עוולה כמו חוק הלאום וחוק קמיניץ, המועברים כנגדנו כיום על ידי אלה הטוענים שהם בעלי בריתנו הפוליטיים, הם המשך של אותה מדיניות שמטרתה להכביד עלינו ולדכא אותנו, לאלף ולביית אותנו, כך שניוותר "ערבים טובים" ונחותים. התבונה וניסיון החיים מחייבים אותנו להקיץ מן האפתיה ומן התרדמה שבהן אנחנו נתונים, אם ברצוננו להמשיך להתקיים באופן בטוח ומכובד בכברת הארץ הזאת.

הכותב הוא איש עסקים ופעיל חברתי

للمقالة بالعربية: دروز في زمن الغفلة

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ