חמישים גוונים של קולוניאליזם

הייא חדאד
הייא חדאד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עסקת המאה
עסקת המאה: ביסוד ההצעה פתרונות נדל"ניים לא מדינייםצילום: ויקטור גורביץ' / VIK
הייא חדאד
הייא חדאד

للمقالة بالعربية: خمسون طيفا للاستعمار 

מאז ההכרזה על מה שמכונה "עסקת המאה" או בשמה המדויק "חזון השלום של טראמפ" קראתי הרבה תגובות ומאמרים. אין ספק שה"עסקה" היא פרויקט ציוני מובהק והיא מגלמת ומקפלת בתוכה את האינטרסים הציוניים המבוססים ישירות על הנרטיב התנ"כי. היוזמות האמריקאיות לפתור את הסכסוך הפלסטיני ־הישראלי אינן חדשות, אך היוזמה של ממשל טראמפ חדשה בכל המובנים – האסטרטגי, הפוליטי והלשוני־נרטיבי.

החוליה המחברת בין היוזמות האמריקאיות לאורך ההיסטוריה היא העובדה שתוכנה של כל יוזמה חדשה נשען תמיד על תוכנן של יוזמות מוקדמות בצורה כזו או אחרת, גם אם בצד זאת צוינו סייגים כלשהם. בשנת 1970 העלה הממשל האמריקאי את "תוכנית רוג'רס", שנשענה על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הציעה להעניק לפלסטינים אוטונומיה בגבולות מאי 1967, משום שהועלתה מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

מטרתן של היוזמות השונות שהועלו בין שנות ה־70 לשנות ה־90 הייתה ניסיון ליישב את הסכסוך בין מדינות ערב לישראל ולא בהכרח לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בעקבות אותם ניסיונות, הועלתה בשנת 1977 תוכניתו של זביגנייב בז'ז'ינסקי, ששימש באותה עת כיועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בשנת 1982 העלה הנשיא האמריקאי רונלד רייגן את יוזמת השלום שלו, שביסודה יישום החלטה 242 של מועצת הביטחון. היוזמה הבטיחה אוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ועמדה על הקפאת בנייתן של ההתנחלויות. בשנת 1991 התקיימה ועידת מדריד, שממנה נעדרו נציגי אש"ף. יש אומרים שוועידת מדריד סימנה גם את ראשית התהוותן של שיחות אוסלו שהתקיימו בחשאיות מוחלטת ומבלי שארצות הברית ידעה אודותיהן.

הסכם אוסלו היה הסכם נדיר ביותר בכך שארה"ב לא הייתה חלק ממנו. ואולם, ההצעה האמריקאית של הנשיא ג'ורג' בוש הבן משנת 2002, בה הועלתה "מפת הדרכים" שזכתה לאשרור הקוורטט הבינלאומי, שהורכב מארצות הברית, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי, הושפעה מאוסלו. הייתה זו הפעם הראשונה שבה יוזמה אמריקאית התייחסה להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית וזאת בזמן כהונתו של נשיא רפובליקאי.

זה מעניין, מפני שגם טראמפ משתייך למפלגה הרפובליקאית, אך רואים את הסטייה של טראמפ ושל מדיניותו האוונגליסטית מהמגמה הרגילה של הרפובליקאים, כפי שייצג בוש הבן בשנים 2002־2003, ועד לשכהונתו של ברק אובמה (מהמפלגה הדמוקרטית). אובמה הסתמך על החוק הבינלאומי ועל החלטות מועצת הביטחון, וקרא להקמת מדינה פלסטינית ולהכרה בירושלים כבירתם של שני העמים, תוך בסיפוח של התנחלויות מרכזיות לשטחי ישראל (קריאה שבגינה שונתה יוזמת השלום הערבית).

מה אם כן, שונה בתוכנית של טראמפ? החזון שלו מתבסס באופן חסר תקדים על טענות דתיות ועל תיאוריות התפתחות (development theories), שהמערב דבק בהן ומממש אותן במדיניות החוץ האוריינטליסטית שלו במרחב הערבי. על פי תיאוריות ההתפתחות והקדמה (כפי שמגדיר אותן הקולוניאליסט עצמו), מדינות מתקדמות רואות זאת כחובתן ה"מוסרית" לחנך ולתרבת את העמים המתורבתים פחות. החשיבה הקולוניאליסטית, האוריינטליסטית הזאת ולצידה האמונה הדוגמטית שלפיה צמיחה כלכלית עשויה להיות תרופת הפלא לסוגיה פוליטית בת מאה שנים, כדוגמת הסוגיה הפלסטינית היו הבסיס שהצמיח לנו את הצעתו של טראמפ ושל חתנו ג'ארד קושנר. ביסוד ההצעה פתרונות נדל"ניים, כאילו המולדת שלנו היא חלקת אדמה מתאימה להשקעה באחת ממדינות ארצות הברית.

הטרגדיה בהצעה האוריינטליסטית הזאת טמונה בהידרדרות הערבית שקדמה לה, שהובילה את הסוגיה הפלסטינית למצב של מוות קליני. לעתים מועלים פתרונות קולוניאליסטיים שבהם מוצגים הפלסטינים כקורבנות לטרור ואלימות, כאילו היינו עם פרימיטיבי הסובל מברבריות, כאילו אנחנו לא עם שחי כבר עשרות שנים תחת כיבוש־דמים, שכל זכויותיו האנושיות נגזלו ממנו.

לעתים טוענים הנוצרים האוונגליסטים־הציונים שאלוהים ציווה על עמו הנבחר לשוב לארץ המובטחת על מנת להגשים את הנבואה שבה הם מאמינים, על ההתגלות השנייה של המשיח. על כך יש להוסיף את השפה הקולוניאלית שבה מנוסח הפרויקט, המבקש לפתור סכסוך פוליטי באמצעות השקעת כספים ובניית מדינה למחצה (שתהיה קרובה הרבה יותר למדינת־איים הנפרדים זה מזה). השיח הציבורי על "יוזמת השלום של טראמפ" נעדר כליל שפה דיפלומטית מקצועית, מחקר מאומץ ועומק חשיבה. הטענות המועלות הן דתיות ואפיסטמולוגיות והן חלשות ורופפות. הדיון הכולל איננו אלא ניסיונות אוויליים לנתח את כוונותיו של אלוהים וזה בדיוק לב העניין.

לבסוף, באותו גל של שיח אוריינטליסטי, המיעוט הפלסטיני בישראל סובל מהסתה ומאלימות מילולית קשה במרחב הציבורי. רק לאחרונה, תיאר חבר הכנסת מטעם "כחול־לבן", יועז הנדל, את התרבות הערבית כ"תרבות ג'ונגל". אין בכוונתי להשקיע מאמץ בניסיון לחנך את הנדל ואת דומיו בעלי החשיבה האוריינטליסטית הפוגענית, באשר לעושרה, יופיה, עומקה וההיסטוריה הארוכה של התרבות הערבית.

אני חושבת שבכל פעם שהערבים נאבקים על "הומניזציה" בדעת האחרים (יהודים או זרים) עליהם, הם מעניקים, בדרך זו או אחרת, לגיטימציה לטענות הנתעבות הללו. אני רק מבקשת מהנדל ומכל מי שסבור שהוא מוקף ב"תרבות ג'ונגל", שיואילו להפסיק לנגן על כלי נגינה מזרחיים ושיעזבו את השפה שלנו בשקט. הסיטואציה הנוכחית, של לשון קולוניאליסטית הגמונית, היא סיטואציה פוגעת ולא הוגנת כלפי הסוגיה הפלסטינית ואין היא אלא מיצויו של תהליך ההידרדרות הפוליטית הערבית המבישה.

הכותבת פעילה חברתית, מלגאית פולברייט וסטודנטית תואר שני בניוסקול

للمقالة بالعربية: خمسون طيفا للاستعمار 

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ