חמישים גוונים של ציונות

מוריס עבליני
מוריס עבליני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין נתניהו
בנימין נתניהוצילום: אוליבייה פיטוסי
מוריס עבליני
מוריס עבליני

للمقالة بالعربية: خمسون طيفاً للصهيونية

תהיינה תוצאות הבחירות ביום שני הקרוב אשר תהיינה ותהא המפלגה שתרכיב את ממשלת ישראל הבאה אשר תהא – הנזק העצום שמותירות אחריהן עשר שנותיו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה נראה ככזה שאין לו תקנה. ראש הממשלה נתניהו, שלו מורשת משפחתית ענפה של ציונות רדיקלית, שינה באופן בלתי הפיך את אוצר המלים של הפוליטיקה הישראלית ביחס לאזרחיה הערבים של ישראל ולפלסטינים בכלל.

בפיזור מוקפד של קסם מרושע, הוא הצליח להסתיר משדה הראייה של הציבור הישראלי את קיומם של 2.93 מיליון פלסטינים בשטחים הכבושים; הוא הנציח את תדמיתם של 1.88 מיליון עזתים כקנאים צמאי דם בעיני הציבור הישראלי; ובהבל פיו הכריז על עונת ציד נגד אזרחיה הערבים של ישראל.

אינני מנסה לטעון שמנהיגים אחרים בישראל בעבר נקטו שיח מאוזן יותר ביחס לפלסטינים מאז 1948 או 1967 – להיפך. כולם הושפעו מחזונו של תיאודור הרצל שלפיו האומה היהודית תהיה "משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות", שבו הערבים מלוהקים תמיד לתפקיד קאליבן, אותה מפלצת אימתנית מהמחזה "הסערה" של שייקספיר, שאותה מכניעים בכוח, אך ורק בכוח.

עם זאת, בעוד שמנהיגי העבר ביקשו לשמור על מראית עין של מדינה דמוקרטית, הרי שנתניהו פעל בתקופת כהונתו בקדחתנות כדי לחזק את מעמדה של ישראל אך ורק כמדינה יהודית. כמעט מיותר לומר שוב מה שרבים וטובים טענו לפניי – הציונות לא יכולה לאחוז במקל הזה בשני קצותיו. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שתהיה גם יהודית וגם דמוקרטית תהיה לנצח בגדר פנטזיה, כל עוד קיים ולו פלסטיני אחד על אדמתה, שלא לומר 6.5 מיליון פלסטינים.

כדי לבסס את מורשתו, ניצל נתניהו כל הזדמנות לתקוף ערבים, להכפיש אותם ולהסית נגדם – יסוד מוסד בקמפיינים העוינים שלו. חוק הלאום הנורא עבר במשמרת שלו. כלל לא רלוונטי אם מורשתו אמורה להיות מבוססת על מחויבות עמוקה לחזון ארץ ישראל השלמה, או, כפי שטוענים פרשנים כאלה ואחרים, על חושיו המחודדים במאמציו להישרדותו הפוליטית ולהתחמקות מן הכלא.

הנזק כבר נעשה וכמה שוטים אופטימיים – כמוני, למשל – עשויים לדמיין דרך שתוביל אותנו, יהודים וערבים, אל מחוץ לחשכה. ואולם, סביר יותר שבעתיד נמצא עצמנו מול גרסאות חדשות ומשופרות של נתניהו, שיובילו אותנו עמוק יותר אל תוך התהום. אני לא מתכוון ללקקנים לבושי החליפות שמנהלים את המדינה כרגע, אלא לכישרונות שעד כה נותרו חבויים ושהגיעו לבגרותם הפוליטית בחסות האקלים שיצר נתניהו.

יהיו שיאמרו "שטויות – איפה נהנים ערבים מן הזכויות והפריבילגיות שמהן הם נהנים בישראל? הם עובדים, מצביעים בבחירות ובסופו של דבר מנהלים חיים טובים בהרבה מאלה שהיו יכולים להיות להם במדינות ערב השכנות". אני סמוך ובטוח כי אלה הנאחזים בגרסה זו של המציאות הישראלית מאמינים באמת ובתמים בדמותה הדמוקרטית של המדינה, אבל אסור לנו להאמין לאשליה זו.

יותר מ-50% מהאזרחים הערבים בישראל חיים מתחת לקו העוני ורק 23% מבין 6.5 מיליון הערבים שחיים בתחומי הארץ זכאים לקחת חלק בבחירות בישראל. השאר חיים ב"מחוזות", בהם הם יכולים רק לסבול מהשלכות הבחירות שעשו אלה החיים ב"מחוזות" עתירי הפריבילגיות.

אני גם מציע שנפסיק להיאחז ברמאות של "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". דמוקרטיה אינה מושתתת אך ורק על בחירות וזכות הצבעה. להוציא מדינות המפרץ, בכל מדינות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה קיים פרלמנט ומתקיימות בחירות לנשיאות וכבר עשורים ארוכים אנשים יוצאים ומצביעים.

כן, אתם צודקים בהחלט – רוב הבחירות הללו הן זיוף מתוכנן מראש ורק לעתים נדירות אנשים באמת יכולים להשפיע על מבני הכוח המושרשים לעומק, ומשרתים את האליטות השליטות. א־סיסי במצרים ואסד בסוריה מקבלים פעם אחר  פעם 99.9% מקולות הציבור. אבל תנו לי לומר לכם בביטחון מלא שהצבעה ל"חמישים גוונים של ציונות" איננה דמוקרטיה. זהו, ידידי, מה שהיינו קוראים לו פעם אינדוקטרינציה.

הכותב הוא מרצה לספרות השוואתית בחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: خمسون طيفاً للصهيونية

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ