"רק לא ביבי", אינה תכנית פוליטית

סאמי אל-עלי צרובה
סאמי אל-עלי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בחירות 2020
בחירות: הציבור מעדיף את המקור ולא את החיקוי. צילום: תומר אפלבאום
סאמי אל-עלי צרובה
סאמי אל-עלי

للمقالة بالعربية: "كله ولا بيبي"، ليس مخططا سياسيا

אין ספק שהיה לנתניהו הישג בסבב הבחירות השלישי, גם אם המחנה שלו לא הצליח להשיג 61 מנדטים שיאפשרו לו להקים ממשלה. ברור לכל שעלה בידו לחזק את מחנה הימין, להגדיל את מספר המושבים שלו בכנסת ולהפוך את הליכוד למפלגה הגדולה ביותר בזירה הפוליטית, הן בכנסת והן בתמיכה הציבורית.

אבל ההישג הפוליטי האסטרטגי החשוב יותר, שנתניהו חותר לקבע אותו יותר ויותר בכל מערכות הבחירות האחרונות, הוא זה של עיצוב סדר היום הלאומי, והביטחוני, לכך הצטרפו המפלגות שהתמודדו בבחירות, כולל אלה הנמנות על מחנה המרכז־שמאל.

יש גורמים רבים שתרמו לניצחון הליכוד על כחול לבן בהפרש של שלושה מנדטים והם ברורים וגלויים, וקשורים למשגים פוליטיים אסטרטגיים חמורים של מחנה המרכז־שמאל, שחשפו אותו במלוא פיצולו וחולשתו. בין היתר טעות הייתה להתגושש עם נתניהו בזירה שלו ולהתמודד מולו על פי כללי הימין הקיצוני, שבהם הוא מצטיין ומרגיש בבית; תיאום העמדות של כחול לבן בעניין הכיבוש, עזה ועסקת המאה, עם עמדות הליכוד, עד לרמה של תחרות פופוליסטית מגוחכת, במקום להציע אלטרנטיבה אמתית למפלגת השלטון.

הצרה בכל אלה היא, שהציבור מעדיף את המקור ולא את החיקוי. גם העובדה שסיעת העבודה־ גשר־ מרצ דחקה מועמדים ערבים מן המקומות הריאליים ברשימתה תרמה לכך שהמחנה הפסיד עשרות אלפי קולות ערביים שהיו יכולים להעניק לו לפחות עוד שני מנדטים. הסירוב של כחול לבן להקים ממשלה שתישען על הרשימה המשותפת והעיסוק בהפרכת ההאשמות שהטיח בה נתניהו, החלישו אותה והציגו אותה כמפלגה פחדנית, מפוצלת והססנית.

הצהרותיה החוזרות ונשנות של המועמדת מטעם העבודה־גשר־מרצ, אורלי לוי־אבקסיס, כי החיבור עם מרצ הוא טכני גרידא, יצרו רושם שמטרת החיבור היא רק לעבור את אחוז החסימה ושאין בבסיסו מהות או חזון. לא ניתן להתעלם מהמאבק על קולות בין המרכיבים השונים במחנה המרכז־שמאל ומהצהרותיהם של ראשי כחול־לבן שלפיהן הצבעה לעבודה־ מרצ כמוה כהצבעה לימין הקיצוני. הצהרות אלה עוררו את זעמו של עמיר פרץ, שהודיע על חתימת הסכם עם גנץ להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. המאבקים הללו דחו מצביעים רבים מהמרכז־שמאל ואפילו ממפלגת "ישראל ביתנו". סכסוך זה רק אישש את טענותיו של נתניהו נגדם, כאילו הם מתכוונים להקים ממשלת שמאל בתמיכתה של רשימה ערבית, שאינה מכירה במדינת ישראל.

בצד המשגים הללו, היו פרשיות שונות במהלך הקמפיין שפגעו במעמדו של גנץ ובתדמיתה של מפלגת כחול לבן וערערו את האמון שנתנו בהם המצביעים. למשל, החקירה נגד חברת "הממד החמישי", פרשת ההדלפה של הדברים שאמר על גנץ יועצו הפוליטי ישראל בכר, שתיאר אותו כ"סכנה לישראל", והדברים שאמר חבר המפלגה יועז הנדל בריאיון ל"הארץ", שלפיהם קיימות בארץ שתי תרבויות מקבילות, אחת של קונצרטים ואופרה ואחרת של דרבוקות.

מן העבר השני, מחנה הימין הקיצוני היה מלוכד ומאוחד סביב נתניהו בלי חיכוכים משמעותיים והתרכז בהוצאתם של מצביעי המחנה להצביע בקלפיות. נתניהו הצליח למחוק כל זכר לדיון על סוגיות של דת ומדינה ולפרשות השחיתות שבהן הוא שקוע עד צוואר, ולהסיט את הדיון לעניין אידיאולוגי־לאומי־קיומי. הוא גם הצליח להדגיש את הישגיו המדיניים ובראשם עסקת המאה, יחסיו עם ראשי המעצמות טראמפ ופוטין, הנורמליזציה ביחסים עם כמה ממנהיגי מדינות ערב, ויכולתו להתמודד עם הגרעין האיראני באמצעות יצירתה של חזית ערבית־ישראלית־עולמית נגד איראן. קמפיין "בלי טיבי אין לגנץ ממשלה" חשף את חוסר יכולתו של גנץ להרכיב ממשלה, ונתניהו אף הצליח להציג את עצמו ואת משפחתו כקורבנות שגורמים שונים פועלים להעמידם לדין.

איך קרה שמנהיגי מחנה המרכז־שמאל ויועצי הקמפיין עשו משגים כה חמורים ורבים בתקופה קצרה כל כך? האם אין עיניים בראשם? האם אינם רואים? התשובה לכך פשוטה: משום שאין למחנה הזה פרוגרמה דמוקרטית אמיתית המהווה אלטרנטיבה שלטונית המבטיחה ניצחון. במחנה הזה קיימות רק בריתות טכניות אד-הוק שאין בהן אלא להבטיח תבוסה. כחול לבן לא מבקשת לשנות את סדר היום הפוליטי, אלא מתחרה בנתניהו בנושאי הגזענות, הקולוניאליזם והמלחמה, הנושאים המרכזיים בסדר היום הזה, ורוצה לנהל אותם במקומו. דא עקא, שנתניהו עצמו מנהל באמצעות סדר יום זה את מחנהו הפוליטי הימני והפשיסטי בכל מערכת בחירות.

האמת היא, שכל המפלגות, פרט לרשימה המשותפת וסייעו בהנצחת ההגמוניה הימנית־הפשיסטית־המתנחלת. המלך של "ישראל השנייה" ניהל באופן בלתי ישיר את הקמפיינים של המפלגות של "ישראל הראשונה", בכך שאילץ אותן להתחרות על הנאמנות לקונצנזוס הציוני תוך קביעת הקריטריונים של נאמנות זו. התחרות הזאת היא שהובילה להתפוררותו של השמאל הציוני, שצעד אל פי התהום.

כך היו תוצאות הבחירות והמחנות הפוליטיים וכך הן יישארו. כך גם יישאר המשבר הפוליטי בישראל, כל עוד לא ישתחררו המפלגות בבלוק "רק לא נתניהו" מסדר היום של הקונצנזוס הציוני ולא ימשיכו לנהות אחר עמוד האש שמוליך את הזרם המרכזי במדינה.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, פוליטי ופרלמנטרי, עיתונאי ואיש- תקשורת עצמאי

للمقالة بالعربية: "كله ولا بيبي"، ليس مخططا سياسيا

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ