עכשיו הסגר הוא עצמי, לטובת החברה

עו"ד רים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדם עוטה מסכה בכנסיית המולד בית לחם, היום
קורונה: בית לחם סגורה מיום שישי שעברצילום: AFP
עו"ד רים

للمقالة بالعربية: حصار ذاتي، من أجل الصالح العام

מאז יום שישי ה-6.3 אנחנו נמצאים בסוג של סגר: בידוד בגלל התפרצות מחלת הקורונה. באותו יום, עברנו עם הרכב במחסום של וואלג'ה והחיילים שאלו אותנו מאיפה באנו. בעלי ענה שהוא הגיע מהר גילה, אבל החיילים אמרו לו, "אתה נראה ערבי". הם שאלו אותו איך יכול להיות שהוא הגיע בבוקר להר גילה, והוא ניסה להסביר שהוא היה במקום קרוב, אבל הם השלימו את המשפט במקומו: "בבית ג'אלה". הם אמרו שכל מי שהגיע מבית ג'אלה או בית לחם ונכנס לירושלים – צריך להיות בבידוד. כדי לעבור, נדרשנו להבטיח שכל המשפחה שלנו תיכנס לבידוד או שנחזור לבית ג'אלה. 

החלטנו שאנחנו מעדיפים להיות בבידוד בבית אמי, בעיר העתיקה בירושלים. חששנו להישאר בבית ג'אלה, מפני שמד"א הישראלי לא יוכל להיכנס לשם במקרה חירום. לכל המשפחה יש ביטוח בריאות ישראלי, ולכן עדיף להיות במקום שבו מערכת הבריאות אליה אנחנו שייכים תהיה זמינה.

הקושי המרכזי הוא לא להיות בבית. התרגלנו לרמת חיים מסוימת – עם אינטרנט וממיר טלוויזיה חכם, פלייסטיישן, ועוד אופציות להעביר את הזמן. עכשיו אנחנו בבית קטן – מעין דירת סטודיו בקומה העליונה של בית הורי בעיר העתיקה, ושם אין איך להעביר את השעות הארוכות של הבידוד. הרחק מהצעצועים של הילדים, החדרים שלהם, וללא האפשרות לצאת החוצה לטייל, ללכת לחוגי הכדורגל והשחיה שהם כל כך אוהבים. 

בימים האלו אני לא רק אימא, אני גם מורה. עוד לפני שהוכרז על סגירת בתי הספר בני בן העשר, המשיך ללמוד בבית. את השיעורים העבירו לו בוואטסאפ. אחת האימהות שולחת לי את התרגילים והשיעורים בטלפון ואנחנו יושבים ללמוד ביחד. זה מאוד קשה ללמוד לבד. אני לא רגילה ללמד אותו, ועכשיו אני צריכה ממש לתרגל. 

מתברר שמאוד קשה להעביר שיעור של 45 דקות. איך המורות עושות את זה? עכשיו אני לומדת להעריך אותן אפילו יותר. אבל למרות הרצון הטוב, אני חייבת להודות – בתי הספר שלנו לא בנויים עדיין ללימודים מרחוק.

בני הקטן, בן ארבע, רוצה לשחק, לרוץ לקפוץ. משעמם לו בבוקר. בשעות האלו בדרך כלל יש גן פעיל. אני מנסה לעשות איתו פעילויות כמו של גן אבל זה לא אותו הדבר. בן נוסף, מנישואים קודמים, נמצא כרגע אצל אביו ואין לי אפשרות לפגוש אותו בשל הבידוד.

החיבור לאינטרנט בבית ההורים שלי חלש, וזה מקשה. זה גורם לי להרגיש שאני מנותקת עוד יותר מהחברות ומהסביבה. לפעמים התחושה היא, שצוחקים עלי. דיברתי עם מכר בטלפון והוא אמר לי, חצי בצחוק, שהוא לא יתקרב אלי לחודש. אני אמנם בבידוד, אבל אני לא מטרד. אני עושה את זה לטובת הילדים שלי, לטובת החברים של הילדים שלי, לטובת החברה. במקום ללעוג, צריך לכבד את אלה שמגלים אחריות ונכנסים לבידוד, אפילו שזה קשה. כל השכנים שלנו יצאו מבית ג'אלה, אף אחד לא נשאר בבית. הבניין שלנו, בן שש קומות, בכל קומה שתי דירות, והוא מחובר לבניין נוסף. בסך הכל 24 משפחות, ועכשיו הבניין כולו ריק. בדרך כלל החניון למטה מפוצץ במכוניות ועכשיו הכול ריק. 

אני חושבת שכולם עזבו, כי הם מחזיקים תעודת זהות כחולה וכמונו, יש להם ביטוח בריאות ישראלי לא פלסטיני. הפחד המרכזי באזור הזה בירושלים הוא שיקרה משהו ומד"א לא יגיעו. אולי זה אומר שאנחנו סומכים פחות על מערכת הבריאות של הרשות הפלסטינית, הרבה בגלל שישראל הצליחה לייבש אותה ולהותיר אותה ענייה במשך עשרות שנים. אז כל השכנים שלנו פשוט התפזרו. 

מאז יום שישי בית לחם סגורה. כל הכניסות והיציאות סגורות והרחובות ריקים ושוממים. וזאת אחרי שמספר החולים בעיר המאיר ל-25. מפחיד. 

לאחרונה ביקרתי מטעם העבודה שלי ב"יש דין" בבית של תושב פלסטיני מבית אגז'א. הבית שלו נמצא בין שני בתים של מתנחלים. לכן, כדי להיכנס לביתו הוא צריך לעבור דרך שער אלקטרוני, שנועד רק לו ספציפית. השער הזה נפתח ונסגר על ידי הצבא. בביקור הוא סיפר לי שהוא היה נתון בסגר בביתו במשך שישה חודשים, כי סגרו לו את השער האלקטרוני. כשנזכרתי בו הבנתי שהמצב שלי הרבה יותר טוב.

הפעם, במובנים רבים, אני בחרתי להיות בסגר. למרות שאנחנו באופן תמידי חיים במצב הזה – שבו מישהו מטיל עלינו סגר, עכשיו זה שונה כי זה סגר שהוא בחירה, כדי להגן על אחרים. יש לזה משמעות חברתית יפה בעיני. אני מקווה שהבידוד בבית ימנע מאיתנו להדביק אחרים – וזאת משמעות חיובית וחיונית של הדבר שלקחנו על עצמנו. למרות כל הקושי. 

הכותבת היא עו״ד (שם בדוי) עובדת בארגון זכויות האדם יש דין. היא אם לשלושה ילדים ומתגוררת באזור בית לחם

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

للمقالة بالعربية: حصار ذاتي، من أجل الصالح العام

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ