גם ערבים שאינם רופאים הם אזרחים

ארסלאן אבו-מוך וגיא שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רופאים מכניסים חולה במחלת הריאות לבית חולים בווהאן, בשבת
קורונה: "דין קולו של אזרח ערבי בקלפי כדין קולו של רופא ערבי בחדר הניתוח"צילום: AFP
ארסלאן אבו-מוך וגיא שלו

للمقالة بالعربية: متى أصبح "الروب" شرطا للمساواة؟

במשך 72 שנים האזרחים הערבים ממשיכים להיות ילדים חורגים במדינת היהודים. אם הם לא חשודים כאיום ביטחוני או סכנה דמוגרפית, אז הם נמחקים מהמרחב הציבורי. מה שקורה עכשיו מאתגר את המחיקה ארוכת השנים הזו. החברה בישראל נכנסה למערבולת כפולה שמטלטלת אותה ומאיימת לשנות סדרי עולם. מערבולת פוליטית בצורת ממשלת מעבר המיטלטלת מבחירות לבחירות ומערבולת מגיפת הקורונה, שמערערת את בריאות הציבור ואיתה עקרונות יסוד חברתיים.

רצה הגורל והציבור הערבי מצא את עצמו במוקד שתי המערבולות האלו. הרשימה המשותפת, שמייצגת יותר מ-80% מקולות הפלסטינים אזרחי המדינה, הגדילה את כוחה בכנסת באופן חסר תקדים. כפי שרבים בימין ובשמאל-מרכז ה"פרגמטי" מבינים, לא יהיה פתרון ללימבו הפוליטי ללא שיתוף הנציגות הערבית במהלכים. אך את ההתכתשויות בשלולית הפוליטית העכורה שלנו שטף גל עוצמתי בצורת מגיפה כלל-עולמית.

לפתע, מערכת הבריאות הציבורית בישראל, שבמשך שנים נתונה להתעלמות והזנחה, קיבלה את מקומה כנכס ציבורי יקר מכל. אותה מערכת, שבשני העשורים האחרונים נהפכה לאבן שואבת למיטב בניו ובנותיו של הציבור הערבי בישראל. אותה מערכת, שעל אף חולשתה וחוסריה מקיימת מרחב משותף ושרבים מהמובילים אותה פועלים ללא לאות לקידום שותפיהם הערבים ברמה המקצועית והאישית.

אנשי ציבור, עיתונאים ופוליטיקאים רבים זיהו את הרגע. ראזי נג'אר ביטא זאת היטב כאן (נלחמים בקורונה 10.3), כמוהו גם הילה אלרואי, כתבת הבריאות של חדשות 13, שאיחלה בפייסבוק לאורלי לוי-אבקסיס: "מקווה מאוד שמשפחתך תהיה בריאה, כי אם תגיעי לבית חולים, תגלי שאנשי צוות רבים (רופאים, אחים, כוח עזר) הם מהמגזר הערבי". עצומה שעוברת בין אנשי רפואה מאז יום שישי האחרון צברה כבר מעל 600 חתימות וקוראת: "דין קולו של אזרח ערבי בקלפי כדין קולו של רופא ערבי בחדר הניתוח". גם חברי הכנסת הערבים לא החמיצו את ההזדמנות. ד"ר אחמד טיבי העלה תמונה במדי בית חולים ואיימן עודה צייץ: "אם אנחנו יכולים להציל חיים אנחנו גם יכולים לקבל החלטות".

לא נכחיש, יש ברגע הזה המון פוטנציאל. לא בכל יום מיעוט מופלה ומוחלש מקבל הזדמנות לקחת תפקיד מרכזי וחשוב בשיח ציבורי שלרוב מקפיד להתעלם מקיומו. המשבר הפוליטי אמנם כופה על הרוב היהודי להכיר בנוכחות המיעוט הפלסטיני במרחב הפוליטי אך ויכוח אלים ומלא הסתה ניטש סביב מידת הלגיטימיות שלו להשתתף במשחק. על הרקע הזה, המשבר הבריאותי מדגיש את התרומה האדירה של הציבור הערבי למערכת הבריאות של כולנו. החיבור בין השניים מזמין טיעון לשוויון על בסיס תועלת: הרופאים הערבים מצילים חיים ולכן עלינו להכיר בלגיטימיות הפוליטית שלהם.

במציאות שבה האזרחים הפלסטינים נאבקים על כל שבב של לגיטימיות, זהו טיעון שאין לזלזל בו. אך זהו גם טיעון מסוכן משום שהוא מקבל את ההנחה שלגבי המיעוט הערבי בישראל, שוויון אזרחי אינו זכות אלא מותרות שיש להרוויח. האין מדובר במהלך דומה למאבק הדרוזים בחוק הלאום בשם שירותם הצבאי? וביישום ציני של התנאי שהציב בזמנו נתניהו לפלסטינים בשטחים, שחיים תחת שלטון ישראלי ללא אזרחות: "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו"?

המיעוט הערבי בישראל הוא מיעוט לאומי ילידי ובניו ובנותיו זכאים ללא תנאי לייצוג פוליטי ולשותפות שווה בקבלת ההחלטות שמשפיעות על כולנו. הרופאה והאח, הגננת והמהנדסת, הפועל במפעל ורואה החשבון הם אזרחי המדינה ונציגיהם הפוליטיים הם שחקנים לגיטימיים וראויים. האם אנחנו באמת צריכים מגיפה בקנה מידה עולמי כדי להכיר בקיומו של האחר? האם הסף שאנחנו מעמידים לאזרחות מלאה של ערבים הוא הצלת חיים וחלוק לבן? זו העת לשינוי תפיסתי עמוק בשאלה על גורלנו המשותף כאן.

ד"ר אבו-מוך הוא רופא מומחה במערכת הבריאות הציבורית, ד"ר שלו הוא אנתרופולוג רפואי באוניברסיטה העברית, שניהם פעילים בארגון 'רופאים לזכויות אדם – ישראל'

للمقالة بالعربية: متى أصبح "الروب" شرطا للمساواة؟

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ