מבודדים עוד לפני עידן הקורונה

אסירים ביטחוניים בכלא ניצן ברמאללה - ארכיון
ג'נאן עבדו
ג'נאן עבדו

للمقالة باالعربية: معزولون قبل الكورونا

ההסתגרות הכפויה בבית עלולה לייצר מצוקה נפשית אצל רבים מאיתנו. שפע אמצעי התקשורת המשוכללים שעומדים לרשותנו אמנם לא מהווים תחליף מלא לקשר אנושי ממשי – אבל הם בכל זאת מאפשרים לנו לשמור על קשר רציף עם אחרים ועוזרים לנו לשמור על השפיות בתקופה הקשה והמבלבלת הזו.

אבל מה לגבי אלו שהבידוד מונע מהם כל קשר עם משפחה, חברים או העולם החיצון? כ-5,000 אסירים המוגדרים "ביטחוניים" מוחזקים היום בבתי הכלא בישראל. מדינת ישראל מחויבת על פי חוקיה שלה, החוק הבינלאומי ואמנת ג'נבה הרביעית לשלומם, לבריאותם ולכבודם של כל האסירים.

אך נכון להיום, ישנו חשש משמעותי לפגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכויות האסירים. הנחיות "היערכות שב"ס למניעת הידבקות לנגיף קורונה" מדברות על צמצום תנועות האסירים בהתאם לשיקול דעת של גורמי הביטחון.

עדיין לא לגמרי ברור כיצד ממומשים הצעדים האלה. האם הכוונה לצמצום תנועה בתוך מתקני הכליאה שממילא היא מצומצמת? או לביטול שעות הטיול היומי בחצר? אם כן, יש בכך פגיעה חמורה בזכויות שהובטחו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובסטנדרטים משפטיים מינימליים שהובטחו בתקנות שב"ס עצמן כגון הזכות ל"אור השמש" ו"פעילות גופנית מינימלית מחוץ לתא". הצפיפיות והתנאים הסניטריים בכלא לא מאפשרים לשמור על הכללים עליהם הורה משרד הבריאות, של מרחק של שני מטרים מאדם לאדם ושטיפת ידיים. במצב כזה החשש להתפרצות קורונה בבתי הכלא הוא גבוה. 

ההנחיות החדשות גם מורות על סגירת שערי בתי הכלא למבקרים מבחוץ, כולל ביטול ביקורי משפחות. לאסירים הבטחוניים, שאינם זכאים אפילו לשיחות טלפון, מדובר בצעד אכזרי שמשמעותו ניתוק מוחלט מן העולם החיצון והחמרה קיצונית של התנאים הקשים בהם הם חיים גם ככה. אין מה להשוות בין מצבו של אדם הנמצא בבידוד בביתו, מוקף בכל סוגי המסכים ואמצעי התקשורת והבידור, שולט בתנאיו הסניטריים, במזון שלו ובסדר היום שלו – לבין אסיר הכלוא  בתא צפוף עם אסירים נוספים, או גרוע מכך – בבידוד, חסר שליטה וחסר כל יכולת לתקשר אפילו עם היקרים לו ביותר.

לנוכח המצב, חובתו של שב"ס לספק לאסירים שיחות טלפון כתחליף לביקורי המשפחות שבוטלו, באותה תדירות לפחות בה מתרחשים בימי שגרה ביקורי המשפחות (החוק מאפשר מפגשים עם משפחה בתדירות של אחת לשבועיים לשפוט, ואחת לשבוע לעצור). זכותו של האסיר לשמוע מה שלום בני משפחתו ולספר להם על מצבו. במצב החירום הנתון, שיחות כאלו הן בגדר חובה ולא פריבילגיה. אפשר לפקח על השיחות וכך אין חשש שהן ישמשו לצרכים פליליים כאלה ואחרים.

האסירים הם אוכלוסייה מוחלשת, נשלטת, ומבודדת מהעולם. האסירים הביטחוניים לא באים כלל במגע עם בני משפחותיהם או עורכי הדין – המפגש מתבצע מאחורי מחיצה. למעשה, האפשרות היחידה להידבקותם היא דרך סוהרים וחוקרים היוצאים ונכנסים, ודרך אנשי שב"כ אליהם הם מובאים לחקירה, ומכאן שהאחריות של צוותי בתי הכלא מוגברת. 

במדינות רבות בעולם, בהן אנגליה ואוסטרליה, כבר משחררים אסירים בעקבות מגפת הקורונה. גם  בישראל הודיע שר הפנים על  שחרור של כ-500 אסירים, אבל הרשימה תכלול אסירים פליליים בלבד, זאת, על אף שגם בקרב הביטחוניים ישנם הרבה אסירים בקבוצות סיכון ( לפי נתוני הרשות הפלסטינית, מדינת ישראל מחזיקה ב-770 אסירים ביטחוניים חולים).

יש חשש שבבתי הכלא יהפכו התקנות לשעת חירום לכלי ענישה או יעלו לכדי יחס בלתי אנושי, העומד בסתירה לאמנה הבינלאומית נגד עינויים שישראל צד לה. 

חייהם של האסירים אינם הפקר. למדינה יש אחריות לשלומם. אסור להפוך את בתי הסוהר למתקנים מבודדים מהעולם ויש לוודא שהמדינה ושב"ס לא יהפכו לגורם המסכן את שלומם ואת בריאותם – הפיזית והנפשית – של האסירים.

הכותבת היא עורכת דין - הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

للمقالة باالعربية: معزولون قبل الكورونا

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות