די להרעלת הבארות המשותפות

للمقالة بالعربية: كفى تسميما للآبار المشتركة

משבר הקורונה אולי תפס את המשק הישראלי בכללותו במצב שפיר, אך לא את החברה הערבית בישראל. הערבים מתגוררים ברשויות חלשות שרובן ממוקמות באשכולות הסוציו - אקונומיים הנמוכים; החברה הערבית סובלת משיעורי עוני גבוהים, מתעסוקה בלתי מכניסה מעבודות דחק, ומחוסר ברשתות ביטחון. הקושי של הציבור הערבי לא מסתכם בדאגה לעתיד הכלכלי, אלא מהמגפה עצמה ומצעדי הממשלה. אמנם, דאגות אלו משותפות גם לציבור היהודי, אך ברמה נמוכה בהרבה.

• צוות מטעם משרד הבריאות: יש להרחיב את בדיקות הקורונה בבתי אבות ובבתי כלא
• סיר הלחץ שורק חזק יותר בפריפריה
• الأطباء العرب في الخط الأمامي للحرب على كورونا، لكن سِهام العنصرية تصوب تجاههم أيضا!
• خارطة انتشار الكورونا تدل على فشل في عمل وزارة الصحة بالمجتمع العربي.

"מדד הקול הישראלי" שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה מציג שני נתונים סותרים לכאורה: בעוד שהחשש להידבק בנגיף הקורונה גדול יותר בקרב הציבור הערבי מאשר בציבור היהודי (53% לעומת 30%), שיעורם של אלה הסבורים כי צעדי הממשלה מתאימים בחומרתם נמוך יותר בקרב ערבים (43% לעומת 63% בקרב היהודים).  מדוע, אם החשש להידבק בקרב הציבור הערבי כה גבוה, התמיכה בצעדים בהם נוקטת הממשלה כה נמוכה?

אני סבורה כי יש לכך שתי סיבות מרכזיות, הקשורות זו לזו: האחת, היא העובדה שהמאמצים לדבר אל הציבור הערבי בשפתו ולהסביר לו את הרציונל העומד בבסיס ההחלטות, מוגבלים. אמנם לאחר פניות של ארגוני החברה האזרחית נעתר משרד הבריאות לתרגם את הנחיותיו לערבית ותאגיד השידור הציבורי הרחיב את מהדורת החדשות בערבית, אך אין די בכך. ראוי היה שמנהיגי הציבור הערבי יקבלו את הבמה המתאימה לשאת את דברם אל קהלם, לא רק ברשתות החברתיות ובמדיה הערבית.

מכאן גם נגזרת הסיבה השנייה: "הדובר" הרשמי של משבר הקורונה במהדורות החדשות מדי ערב הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאינו פוסח על הרגלו המגונה להסית במינונים משתנים נגד הציבור הערבי ונבחריו. ההתנהלות הזאת מעלה את מפלס העויינות והחשדנות בקרב הציבור הערבי כלפי צעדי הממשלה, גם אם חלק מאותם צעדים היו זוכים בתמיכה ולגיטימציה בנסיבות אחרות.

בימי מגיפת הדבר, אי - שם במאה ה - 14, האשימו את היהודים במדינות רבות,   בהרעלת הבארות כדי להפיץ מחלות ומגפות. מצבי חירום רבים הביאו מנהיגים אנטישמיים להפריך האשמות מסוג זה נגד היהודים שהתגוררו בשטחם. החזרות האובססיביות של נתניהו, נגד נבחרי הציבור הערבי, כאילו הם תומכי טרור, צירפה אותו כבר מזמן לקבוצה הלא - מחמיאה של מנהיגים המנצלים בצורה צינית מצבי חירום להתכנסות סביב אויב משותף. במידה רבה, היד המכוונת והמשסה מרעילה את הבארות המשותפות ליהודים ולערבים בישראל, אשר מנסים לחיות יחד למרות האתגרים וליבוי השנאה מצד הפוליטיקאים. במקרה זה, מדובר ממש על "החיים עצמם", כפי שאמר המשורר.

ובחזרה למשבר הקורונה. הציבור הערבי זקוק כיום לנבחריו יותר מאי - פעם, הן לצורך המאבק המשותף בנגיף והן לשיקום ההריסות הכלכליות שמתחילות להיערם. הדרתם ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות כיום, תגזור לא רק שיעורי תחלואה ועוני גבוהים יותר בקרב הציבור הערבי, אלא בכלל מדינת ישראל. מי ששנאתו מעבירה אותו על דעתו ודאי יעמוד בסירובו לכלול את הח"כים מהרשימה המשותפת במשחק הפוליטי. לעומת זאת, כל מי שדואג לעתיד המשותף שלנו כאן, צריך לתמוך בכך.

הכותבת היא מנהלת התוכנית ליחסי יהודים ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה

للمقالة بالعربية: كفى تسميما للآبار المشتركة

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור