הליכוד מת, יחי הביביזם

תומך של ביבי, שלשום
עופר כסיף
עופר כסיף

للمقالة بالعربية: مات الليكود، يعيش "البيبزم"

לא יפתיע איש לדעת שאין יום (אפילו שעה) בה אינני מקבל גידוף כזה או אחר. בדרך כלל הגידופים נוגעים לאמי, מצב שיערי (היעלמותו ליתר דיוק) או כרסי התופחת, ואף לאיחולי מוות וייסורים כאלה או אחרים. דבר אחד נעדר מהם: אמירה פוליטית קוהרנטית, אם בכלל, זולת הערצה עיוורת למולך מבלפור. הליכוד מת, יחי הביביזם. והממשלה הבאה עלינו לרעה אינה ממשלת אחדות – זאת ממשלת "רק ביבי יכול".

המונח "ממשלת אחדות" לא יכול לתאר ממשלה של איחוד בין ימין קיצוני בן 58 מנדטים לימין רך בן 15 מנדטים. אך גם אם היינו מדמיינים שותפות שווה בין הצדדים, בצילו של נתניהו אין אחדות ואין שיתוף. למעשה, המשא ומתן שאנו רואים כעת אינו מתנהל בין מפלגות, אלא בין כל המפלגות לבין אחד ויחיד – "המנהיג הדגול", "שמש העם" – האח הגדול מבלפור.

פולחן אישיות תמיד היה חלק מרכזי במשנה הפשיסטית ובפרקטיקה שלה. עליונות האומה על פני הפרט, הערצת המדינה וכוחה, כנגד המאבק המעמדי לשוויון ולצדק חברתי, והאדרת המיליטריזם והמלחמה כחוק טבע נצחי, כנגד בקשת השלום ורדיפתו – כל אלה ביסודו של דבר התנקזו בפשיזם לדמותו של מנהיג מורם מעם, משל היה על-אנושי, מושיע האומה וגואלה, משיח עלי אדמות.

ישראל נולדה על ברכי הלאומנות האורגנית שאיפיינה את התנועות הפשיסטיות והפרוטו-פשיסטיות באירופה, כבר מסוף המאה ה-19. כמיטב המסורת של לאומנות "הדם והאדמה", הגדירו ממשלות ישראל לדורותיהן את "העם היהודי" במושגים של קרבת דם, או, אם נדייק, גזע (ראו חוק השבות, למשל), ואת קשריו לאדמת הארץ כקשר מיתולוגי של אומת הדם האורגנית למולדת היסטורית בת אלפי שנים. בניגוד לשקר הנפוץ, לא הסוציאליזם שלט בישראל בשנותיה הראשונות אלא, אולי, סוציאליזם לאומני. עבורו, לא השוויון, הצדק והדמוקרטיה חשובים אלא האומה האתנית היהודית ואחדותה האורגנית במולדתה המיתולוגית.

בעשור האחרון, ובעיקר מאז 2015, עברה ישראל לשלב אחר באבולוציה הלאומנית שלה. תחת מגלומניית נתניהו (שבבסיסה דווקא תסביך נחיתות קשה), נהפך הימין הליכודי, ולא רק הוא, מתנועה אידיאולוגית בעלת ערכים לגוף עדרי ההולך כסומא אחרי המנהיג – ויעשה זה או יאמר, אשר יעשה או יאמר. תמיד חלקתי על האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית וממשיכי דרכה, אבל לפחות זאת הייתה אידיאולוגיה שטובת הציבור (היהודי כמובן) לנגד עיניה. ז'בוטינסקי ובגין, ייבין וגרינברג – כל אלה דגלו ברעיונות שמבחינתי הם מוקצים מחמת מיאוס, אבל מבחינתם לא היה מדובר בעניין אישי אלא אידיאולוגי אמיתי. והיום? רק טובת האיש על הכף: לדוצ'ה מבלפור מותר להפר כל חוק וכל נורמה מוסרית, להשמיץ ולשקר באופן שיטתי, להסית ולפלג, לקרוא להפיכה משטרית ואף לאלימות – הכל כשר ומותר ל"מלך ישראל".

הבעיה היא, שתחת פסיכוזת פולחן האישיות טובת החברה ואזרחיה נהפכה למזוהה יותר ויותר עם טובת המנהיג ועם רצונו. ישראל היא ביבי וביבי הוא ישראל. תוך שימוש מניפולטיבי ופופוליסטי בחרדות ובגזענות שהיו פה מלכתחילה וניפוחן, רכש נתניהו את אהדת הציבור, והוא ממשיך לעשות בהן כאוות נפשו: החרדות והגזענות משרתות אותו. איום איראני? ביבי יושיע; משבר כלכלי? ביבי יציל; לחץ בינלאומי? ביבי יגאל; מגיפה גלובלית? ביבי ירפא. וכך, תועמלנים דרגה ז' בחזות של עיתונאים מברברים עצמם לדעת על "מושיעה של ישראל השנייה" או על "גאון וקוסם". כך הגענו למצב בו כל ביקורת על נתניהו – לא על ממשלתו או מדיניותו אלא על האיש עצמו – נתפסת כבגידה בעם ובמדינה, לא פחות.

אבל לא ביבים ולא יער. נתניהו הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה: אפס הישגים, ורוב ששבחים עצמיים. שיעורי העוני, הפערים החברתיים, מערכות הבריאות והרווחה שהוא הביא לקריסה, הידרדרות החינוך, פשעי המלחמה, הגזענות ופשיטת הרגל המוסרית – אלו "הישגיו". אבל הדימוי הוא של כל-יכול. נתניהו איננו רק גדול מפיצי הפייק-ניוז. הוא הפייק-ניוז בהתגלמותו. לפיכך, סילוקו של נתניהו מכל תפקיד ציבורי קריטי להצלתה של ישראל ואזרחיה, לא רק ממחדליו ופשעיו, אלא גם מאחיזת החנק שלו בתודעה שטופת המוח, וממילא מסכנת הטוטליטריות המתגברת תחתיו.

הכותב חבר כנסת מטעם חד"ש בסיעת הרשימה המשותפת

للمقالة بالعربية: مات الليكود، يعيش "البيبزم"

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות