מכשיר השמיעה

איאד ברגותי
איאד ברגותי
איאד ברגותי

للقصة بالعربية: السمّاعة

הכוס נשמטה מידה וצללה בין הכלים הטובעים בקצף שבכיור. היא וידאה שלא נשברה, ורטנה. קולה נבלע בין צווחות השדר הנלהב, שמילאו את חלל הבית אף שהטלוויזיה דלקה בחדר השינה ודלתו היתה סגורה.

היא נכנעה מזמן. נכון, היא עדיין מתלוננת במשפטים קצרים: "ארורה השעה שבה המציאו את הטלוויזיה, הקולות שיוצאים ממנה עשו אותי חירשת," למשל. לפעמים היא מבקשת מבנה: "תגיד לאבא שלך שיחליש

את הווליום, שילכו לעזאזל כל החדשות," אבל יודעת שלמחאתה יש השפעה מוגבלת בלבד. כשהבן שב מאביו ובפיו התשובה השלילית הקבועה, היא ממלמלת כרגיל, "יודעת, יודעת. הכול לחינם." 

היא סיימה לסדר את הכלים השטופים בתוך ארון הפלסטיק וניגבה את ידיה. סידור הצלחות והכוסות הקבוע לפי גודלן ולפי העיטורים המופיעים עליהן לא השביע את רצונה, אבל היא לא שינתה אותו. היא רצתה לשבת, אבל לא רצתה לבכות. עוד מעט תשוב נכדתה מן הגן. 

לפני שהתיישבה על הכורסה שלה בסלון שמעה את המילה "איראן". בקושי התאפקה מלפלוט צעקה. רגע לפני שהדליקה את הטלוויזיה בסלון, השלט כבר בידה, חשה כי סיוט חדש ושמו איראן ירדוף אותה בתקופה הקרובה. היא מכירה היטב את הסיוטים האלה. היא יודעת מה קורה למדינות שקרייניות החדשות חוזרות על שמותיהן שוב ושוב פתאום. היא רואה בסיוטים הללו סצנות חיות של מוות. היא שונאת את המוות. 

רק הזעם שעולה בה במקרים של פגיעה בריבונותה על ביתה ופגיעה בניקיונו מתחרה בשנאתה למוות ולמלחמות. ואין זה משנה כלל מיהו הפוגע בריבונות הזאת, יהא זה אפילו בעלה. אפילו נכדתה. היא נכונה לבטל באחת את "היתרי השהות הזמנית" של התינוקת בביתה אם תטפטף על הרצפה קוקה קולה. כידוע, זו נדבקת לרצפה וקשה מאוד להסירה. הטלוויזיה שמאחורי הדלת הסגורה היא מתקפה יומיומית על ריבונותה האווירית על הבית. 

שלא יהיה ספק: את ליקוי השמיעה שבעלה סובל ממנו מאז היה ילד היא מקבלת בהבנה. מכת אגרוף שאחד מבריוני השכונה הנחית על אוזנו גרמה לחור בעור התוף שלו, והוא לקה בדלקות חוזרות ונשנות עד שנאלץ לוותר על שחייה, שהיתה חביבה עליו. זה זמן רב הוא מרכיב אוזניית פלסטיק חומה בתעלה החיצונית של אוזנו, אבל, אלוהים יודע למה, מקפיד להסירה כשהוא שב הביתה. על זה קשה לה לסלוח. מה כל כך קשה בזה? הרי הוא מרכיב את האוזנייה בכל מקום — ברחוב, בסופרמרקט, בכל בית שהוא מבקר בו, רק לא בביתה. נימוקו החוזר — "אני אדון בביתי ואשמע איך שבא לי" — מעורר בה חמת זעם שקשה לה לשאת.

יותר מכול השתוקקה לקרוע את דלת חדר השינה בבת אחת, לפני שנכדתה תשוב מן הגן, להשליך על בעלה את השלט שבידה ולצרוח בפניו "די!" לחטוף ממנו את השלט שלו, להנמיך את הווליום עד כדי לחישה ולתקוע לו את האוזנייה הקטנה בתוך האפרכסת. "אתה יכול לראות טלוויזיה גם ככה!" זה מה שהיתה אומרת לו. 

גם את דלת חדרו של בנה הצעיר היתה תולשת מציריה. "הגוזל האחרון בקן", כך קראה לו פעם, רגע לפני שהתנערה משיירי האימהוּת שעוד נותרו בה לאחר ששאר בניה פרשו כנפיים ועפו אל חייהם. היא לא ידעה אז שהקן אינו אלא מחשב אפור בפינת חדר הילדים המשמיע מוזיקת טכנו מחרישת אוזניים. בנה יושב מולו כמי שמוסמר לכיסאו, מנענע בלי הרף את כל עשר אצבעותיו, צוחק כמשוגע כאילו לא היה לבדו בחדר אלא בלב החבורה שלו המתגודדת ברחוב. לא קן עשוי קש וזרדים היה שם, אלא קן אלקטרוני העשוי כבלים שחורים. לקן האלקטרוני הזה היתה רוצה להיכנס עכשיו, להטיח גם בפניו של הבן את השלט ולגרש אותו מהבית. "לך חפש לך עבודה, צא לעיר, דבר עם אנשים פנים אל פנים. כאן לא בית מלון. אני לא מבינה מה אתה אומר, הקול שלך מתחלף והחדר מלא עשן. אל תשקר לי, צא כבר מהבית, יאללה." זה מה שהיתה אומרת לו. 

תחת זאת התיישבה על הספה, זפזפה בין אינסוף התחנות ששלחה למסך צלחת הקסם הלוויינית שעל הגג, נעצרה בערוץ הסדרות וחיכתה לפרק הלפני-אחרון של הסדרה החביבה עליה. עוד מעט תדע מה מצבו של הגיבור, שרמאי שפל שרדף אחר אשתו ירה בו כדור קטלני. כשאות הפתיחה של הסדרה החל מתנגן, השליכה את השלט לצידה. גם חייה שלה הם סדרה. 

את ליקוי השמיעה יכלה לשאת, אבל לא את הפתק שמצאה ועליו מספר טלפון לצד השם נסרין. גם לא את יציאתו מן הבית מדי ערב כשהוא לבוש בהידור ומזמר לעצמו, דומה להפליא לצעיר שהתארסה עימו אי אז. לו רק ידעה מה שם משפחתה של נסרין היתה מפצחת את כל הרמזים ובאה אליו עם הוכחות חותכות. אבל בינתיים אין לה אלא לעקוב אחר הרמזים לפשע, לחכות שיפלוט מילים מסגירות בשנתו ולשנן את המשפטים שתאמר לו כשתחשוף את שקריו.

הדלת נפתחה ונכדתה רצה אל חיקה. בנה הבכור נכנס מיד אחריה. בימינו נשא שקית צבעונית ובה אריזת קרטון ובשמאלו חבילת מכתבים. הוא הניח אותן על השולחן. נכדתה, שזה חודשים ארוכים שודדת ממנה

את כל שעות אחר הצהריים, יום אחר יום, חיבקה אותה בכל כוחה. היא נאנחה, נטלה את השלט מהכורסה והחליפה לתחנה החינוכית לגיל הרך.

"איפה אבא?"

"אתה לא שומע את הטלוויזיה?"

"טוב, אני חוזר לעבודה. תמסרי לו שהבאתי את הדבר הזה ואת המכתב מנסרין."

"אתה רוצה שאהיה גם השליח שלהם?!"

"מה הבעיה איתה?"

"מה אתה חושב, שאני משרתת שלך ושל אבא שלך? מה אתה חושב, שאין לי כבוד?!"

"למה את עושה מזה עניין? למה את מוציאה את העצבים שלך עליי? אני אתן לו את הדברים. תשכחי שביקשתי ממך משהו."

"בטח שאעשה מזה סיפור, אלא מה? אתם באמת חושבים שאשב בשקט?"

"מה את רוצה? אני לא מבין אותך! אני אמרתי לו לפעול כך! העניין הזה גורם לכם בעיות. את מוטרדת מהעניין הזה והוא זקוק לדבר הזה! הבנאדם לא יכול לסבול יותר!"

"די, שתוק. תיכנס אליו אתה ותן לו את המכתב לפני שאני אקרע אותו ותחזור כבר לעבודה שלך."

"לא רוצה לתת לו את הדברים ולא רוצה לתת לו חרא, באמת תודה רבה. למה אני חייב להסתבך כל יום בסיפור אחר?! תרדו ממני כבר. אני עושה טוב, ומה אני מקבל בתמורה?"

הוא סגר את הדלת בטריקה שהרעידה את כל קירות הבית. צלחת הקרמיקה המעוטרת שהיתה תלויה מעל הדלת כמעט 33 שנה, מאז נישואיה, כמעט התרסקה. בינתיים פטפטה נכדתה על אירועי הגן ועל עוגת ברבי ורודה וביקשה ממנה שתפתח עבורה את שקית ההפתעות. "אם אפתח לך את השקית, את תלכלכי לי את הבית. שאימא שלך תפתח לך אותה. זה לא הזמן לאכול שוקולד, את חייבת לאכול צהריים קודם." הנכדה הביטה בה בתחנונים ועיניה נמלאו דמעות. "תאכלי רק אחת," התרצתה. "ורק אחרי ארוחת הצהריים!"

הטלוויזיה בחדר השינה כבתה, ואחריה האור. בעלה יצא מן החדר מזמזם את שירו של פריד אלאטרש "עלַשַאן מַאלֵיש עֵ'ירַכּ" — "בגלל שאין לי איש מלבדך". עוד לפני שהספיק לפתוח את דלת השירותים,

השיגה אותו נכדתו ולפתה את רגלו בקריאות, "סידו, סידו! סבא!" הוא הניף אותה באוויר שלוש פעמים ושר, "בגלל, בגלל שאין לי איש מלבדך." היא עמדה במטבח וערמה אורז על הצלחת הקטנה בתנועות חדות. כמה הוא שמח על האישה הזרה שפלשה אל גופו. כמה מרתיחה העובדה שהוא מסתיר את ההרפתקה שלו מאחורי עדינות לא רגילה או שתיקה מטרידה. הוא נכנס למטבח, נושא את הנכדה בידיו ובו בזמן מנסה לפתוח את שקית השוקולד.

"אני לא מרשה. היא צריכה לאכול קודם."

"די, חמודה, סבתא תיתן לך מזה אחר כך."

הוא הוריד את הילדה אל הרצפה, וזו ניסתה לקרוע את השקית בעצמה.

היא התעלמה משניהם וצעדה לעבר הספה שלה בעודה מערבבת את

האורז והשעועית בצלחת הקטנה שבידה. הוא פסע אחריה. היא לא הביטה בו. אוויר היה בעיניה.

"בשבוע הבא יש לי ניתוח."

"איזה ניתוח? להקטנת האף?"

"לא," צחק. "ניתוח להקטנת עור התוף."

"למה? יש לך בכלל עור תוף שיקטינו אותו?"

"למה את צוחקת עליי? מה יש לך? אמרתי לך שלפעמים אני שומע בתוך האוזן קולות משונים."

"כמו מה?"

"שירים ערביים ישנים. עבד אלחלים חאפז ופריד אלאטרש. אני שומע גם שיחות של אנשים ומהדורות חדשות. חשבתי שהשתגעתי או שנכנס בי דיבוק, אבל דוקטור נסרין אמרה שעור התוף אצלי סתום, ובמקום להיכנס, הקולות יוצאים."

"הקולות יוצאים במקום להיכנס?"

הוא הניד בראשו ונטל מן השולחן את השקית הצבעונית שהבן הביא.

"אני רוצה להתוודות בפנייך."

היא לא רצתה שיתוודה. היא לא רצתה שיענה אותה בדברי התנצלות ובמצפונו המיוסר. אולי שמה של המאהבת שלו אינו נסרין, כפי שמתברר, אבל ממילא השם אינו העניין.

"אל תתוודה. לפעמים עדיף לא לדעת."

"כל חיי הייתי כן איתך ולא היו בינינו סודות."

"למה אתה מתעקש לספר לי?"

"כי אין שום טעם שאסתיר את העניין!"

"אתה לא צריך לדבר. אני יודעת ומרגישה ואני לא רוצה לדבר לפני הילדה. אין צורך שתדע שסבא שלה כזה."

"אני לא יודע מה יש לך נגד מחבּוּסה."

לרגע נעתקה נשימתה. מחבוסה, שפירושו "כלואה", היה שמו של אחד ממשחקי השש–בש שנהג לשחק לפני שנים.

"איזה מחבוסה? אני מחבוסה," מלמלה מבולבלת.

"אני הולך כל יום לבית הקפה לשחק מחבוסה."

לפני 15 שנה העמידה אותו בפני בחירה: או אני או המחבוסה. לא יכלה לסבול את הריח שנספג בבגדיו כשחזר מאותו בית קפה אפוף עשן וריחות זיעה ובישול. הוא נודע שם כקוסם: היה כולא בידיו כל אבן שנותרה בודדה על הלוח וקולע לכל צירוף קוביות שרצה במכה זריזה של אבני השש–בש. המשחק הזה היה זירת הניצחונות היחידה שלו, אך הזירה הזאת גם גזלה אותו ממנה. הוא הוציא את הקופסה מהשקית הצבעונית, פתח אותה ושלף מתוכה מכשיר שמיעה שחור וגדול שהזכיר לה אוזניות שזמרים מרכיבים באולפני הקלטות. הוא סובב את המכשיר המסורבל בידיו וסיפר לה שזו מתנה שקיבל מבנם הבכור לאחר שזה ראה את המכשיר בחנות למוצרי אלקטרוניקה בקניון החדש. "מכשיר השמיעה הזה הוא פלא, אבא," אמר לו. "אם תשים אותו על האוזניים תצליח לשמוע את הטלוויזיה. זה יקל עליך וירגיע את אימא. בבקשה תשתמש בו. אל תשאיר אותו כמו קישוט בבית."

היא צחקה צחוק מתגלגל. "לך לבית הקפה שלך ותשאיר אותי כאן כלואה," אמרה לו.

בלילה התקלחה ולבשה את כתונת המשי היפה שלה, נשכבה לצידו באיטיות, נטלה מידיו את השלט, כיבתה את הטלוויזיה והסירה מראשו את האוזניות השחורות החדשות.

"ניצחת אותם היום?"

"ברור. קרעתי אותם."

"למד אותי לשחק מחבוסה."

"אם אני אלמד אותך, את תנצחי אותי."

"טוב, אז תגיד לי אני אוהב אותך. למה אני לא שומעת ממך את המילים האלה?"

"אני חייב לומר את זה? לא מספיק שאני חי איתך כל החיים?"

"לא, זה לא מספיק."

"אני לא רוצה לומר את זה. אני רוצה משהו אחר."

מאחורי הדלת הסגורה עלו קולות חנוקים ומתענגים, מתמזגים בקצב מוזיקת הטכנו שעלתה מן הקן האלקטרוני.

للقصة بالعربية: السمّاعة

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

מערבית: צאלח עלי סואעד - עריכת תרגום: עידן בריר

הפרסום נעשה במסגרת שיתוף פעולה בין הזירה לבין מכתוב- ספרות ערבית בעברית (מבית מכון ון ליר בירושלים בשותפות עם מפעל הפיס). 

תגובות