קורונה – היום הראשון

תל אביב, היום
מייסא מנסור
מייסא מנסור

للمقالة بالعربية: كورونا اليوم الأول

כהרגלי בכל יום חמישי ישבתי על המיטה בשעה שש בבוקר בדיוק ונעצתי בתקרה מבטים מצועפים ומלאי תהיות, טבולים בדמעות (תוצאה של פיהוקים אינסופיים). דיברתי עם עצמי, אותה עצמיות שאינה מפסיקה להעלות שאלות על מהות הקיום, על הצורך להתעורר מוקדם כל כך ועל כל החלומות והמשאלות.

בלי כל הכנה מוקדמת הגיעה כבר השעה שש וחצי ונאלצתי להוריד את השמיכה מעל גופי הכחוש, בעל מערכת החיסון החלשה, ולשים את ידי על חלקו התחתון של גבי כדי לא להרגיש כאבים אם אתרומם בצורה לא נכונה, כך לפחות חשבתי באותו רגע.

אני שונאת את המטלה המאוסה הזאת של צחצוח שיניים בכל בוקר וערב כדי שהשיניים תהיינה לבנות בוהקות ונוכל לצאת ולהתמודד עם זוהמת העולם בחיוך רחב ולומר לאחרים שהחיים לא ישברו אותנו. מי אמר שהם לא שוברים אותנו?! מי מסתכל באמת על כל הרגעים הקטנים שבהם איבדנו אפילו את הרצון לקום בבוקר ולחיות את החיים הנורמליים שלנו.

אוף! החלב שוב גלש!

כל בוקר החלב גולש על הכיריים, עוד מאז שגרתי עם ההורים שלי בכפר ועד היום, שש שנים לאחר שיצאתי לחיים עצמאיים. מעולם לא ידעתי איך לחשב את הזמן הנכון כדי שהוא לא יגלוש. אם במקרה אני עומדת ליד הכיריים, המחשבות שלי נודדות לשלל דברים מוזרים ומשונים על הסיבות לקום בבוקר, לעבוד, ללמד וללמוד את השפה הערבית.

התלבשתי במהירות, כמו בכל זמן אחר בחיי, לקחתי את החפצים הדרושים לי – את המחשב החדש והקליל שלי, את האייפון שאני לא מפסיקה לומר שהוא יותר טוב מהטלפונים של כל החברות שלי ולא משנה כמה קלישאתית האמירה הזאת, את המטענים, את הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן" של אזאר נפיסי, את נרתיק המשקפיים שלי שעליו לוגו זול, את טיפות העיניים ללא מרשם, הכדורים לכאבי הגב ובגדי ספורט. מרחוק נראיתי כמו אדם שמטייל בעולם, והאמת היא, שזה כלל לא הפריע לי.

הגעתי לתחנה המרכזית בבאר שבע מהר יחסית, אולי בגלל השנים מחיי שחולפות להן כאן ואולי בגלל שהריצה היא הספורט שאני עושה בשביל הנפש, ובמהלכה אני מרוקנת את כל האומללות שנצברה בי. התחנה הזאת מלאה בהמון דברים ובאנשים זרים. 

ארומה נמצאת בחזית ואני זורקת את כוס הנסקפה שהבאתי איתי ושותה כוס הפוך מהמקום האהוב עליי, כפי שאני קוראת לו תוך התעלמות מכך שהוא מעביר חלק מן הרווחים שלו לצבא הכיבוש. לפניי בתור אישה בסוף שנות השלושים לחייה, עם שכבות על שכבות של פודרה, מייקאפ בגוון שלא מתאים לפנים שלה, ליפסטיק אדום צעקני, חיג'אב לבן ובגדים שחורים.

אני מפסיקה לבהות בה כשהיא שולחת בי מבט שכמו שואל באיזו זכות אני בוהה בה. אני שותה את כוס הקפה שלי, שטיפה ממנה נוזלת על החיג'אב הוורוד שלי, שקניתי רק לאחרונה. אני מתעלמת מכך וחוזרת לתהות עם עצמי על המספר הגדול של אנשים שנמצאים כאן בשבע וחצי בבוקר: קבצנים, נרקומנים, נשים שנאלצות למכור את עצמן תמורת כסף, דוכני שאוורמה הפתוחים כבר משעות הבוקר, דוכן חומוס שמנסה לחקות את הפלסטינים ונותן מחירים מיוחדים לחיילים, מאפיית נאמן המלאה מפה לפה למרות שאין בה שום דבר טעים ורק משום שאין אלטרנטיבות בעיר הזאת, שאלוהים כל כך כעס עליה, ותקע אותה במדבר צחיח.

בשעה 7:53 אני עולה כמו תמיד, לרכבת לתל אביב. תל אביב אהובתי. אם הייתי אומרת את המשפט הזה בקול רם, היו אומרים עליי שאני לא פלסטינית מספיק. איך שופטים בן אדם לפי הרגשות שלו כלפי עיר?

אני פותחת פייסבוק כדי לקרוא קצת חדשות מפה ומשם. אני רואה את ההחמרות בהנחיות החדשות, קוראת על המחלוקת בין מורי בתי הספר לבין משרד החינוך בעניין היציאה לחופשה בתשלום או לחל"ת והמשך הלמידה מרחוק או הותרת הדברים כפי שהם עד שהמשבר יחלוף.

אני עוזבת הכל וחושבת איך אצליח לסיים עוד היום את העבודה שלי על השימוש בסיפורים עממיים בשירה של סלאח עבד א־סבור ולהגיש אותה לאוניברסיטה, כך שאוכל לזכות בחופשת אביב אמיתית אחרי שנים שבהן הייתי אסירה בין כתלי ספריית האוניברסיטה.

שעות הערב

סיימתי את הלימודים בשמונה בערב וחשבתי לעצמי איך אצליח לחמוק החוצה מן הספרייה מבלי שחברה שלי תבחין בי ואוכל להרוויח הזדמנות לראות את אחד מחבריי שאני לא יודעת אם הוא רק חבר או אולי יותר מכך? בכל מקרה, תל אביב היא המקום המתאים לאדם להיות במצב של בלבול ופיזור מוחלט ובעת ובעונה אחת גם מאושר.

אספתי בחיפזון את חפצי, הבטתי סביב וראיתי רק דוקטורנט אחד מן החוג שלי וסטודנט לתואר ראשון שאולי מחפש לעצמו תהילה. ואני? אולי גם אני מחפשת לעצמי תהילה.

לקחתי את התיק, החזרתי את הספרים לשולחן הפרטי שלי בתוך הספרייה והשארתי עליהם פתק שהם מושאלים לי עד ה־30 במארס, לבשתי את המעיל הדק והתחלתי ללכת החוצה, לכיוון השער הראשי. לפתע צלצול בטלפון. זאת הייתה הודעה ממשרד החינוך על הפסקת הלימודים בבתי הספר. מיד אחריה הגיעה הודעה מהאוניברסיטה שכל השיעורים יועברו מעתה מרחוק.

– אז זה מה שקורה בזמן משבר?!

הכותבת היא מורה לערבית וסטודנטית לתואר שני ללימודי ערבית ואיסלאם באוניבירסטת ת"א

للمقالة بالعربية: كورونا اليوم الأول

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות