כשהבית הופך לזירת רצח

עולא נג׳מי - יוסף
רות לוין-חן
נשים עם מסכות בירושלים, השבוע
עולא נג׳מי - יוסף
רות לוין-חן

للمقالة بالعربية: عندما يتحول البيت إلى مسرح جريمة

שגרת החירום החדשה שאזרחי המדינה מתרגלים אליה משותפת לכולנו. אף אחד מאיתנו, כך נראה, אינו חסין מפני הנגיף. כולנו עלולים להידבק ולהדביק, לסכן אנשים היקרים לנו ולגרום להתפשטות המגיפה, גם אם לא במתכוון. רובנו עוקבים אחר החדשות באובססיביות, מנסים להבין את המשמעות של מספר החולים הגדל במהירות מסחררת, מאמצים תיאוריות קונספירציה ותיאוריות אפידמיולוגיות כאלה או אחרות ובוחרים את רמת המיגון שלנו בתוך הבית ובגיחות הקצרות החוצה.

קשה לדמיין שהמצב יכול להיות מלחיץ יותר. ואולם, יש בינינו כאלה שחיים כעת בשגרת חירום כפולה: לצד סכנת הנגיף המתפשט, בחברה הערבית מוסיפה לשרור סכנה מוחשית בהרבה של אלימות מיידית ומפחידה. יתרה מזאת, האלימות אף מגייסת את נגיף הקורונה למערכה.

 בימים הראשונים שבהם נדרשנו להתכנס בבתים ולהימנע ממגע עם אנשים, קרובי משפחתה של זמזם מחאמיד, בת 19 מאום אל-פחם, ביקשו ממנה שתשוב הביתה. כאשר הצעירה חזרה מחיפה (שם התגוררה בתקופה האחרונה בגלל האלימות שממנה סבלה בבית), היא נרצחה, כנראה בידי אותם קרובים "דואגים".

ההנחיות המושמעות על ידי ראש הממשלה, מועברות כמניפסט פוליטי יותר מאשר כמסר שמטרתו שמירה על בריאותנו, ומגבירות את רמת הפאניקה והחרדה, הגבוהות ממילא. כך, האיסור על תפילות המוניות במסגדים מוביל לתחרות בין המתפללים על מקום בתפילה בתוך המסגד. בג'לג'וליה, התחרות הזו הובילה לדקירה אכזרית וקשה בסכין של אחד המתפללים שרצה להיכנס למסגד. שהרי, מי קובע מי ייכנס ומי לא? ובתוך ההיסטריה הכללית, כל קונפליקט כזה מסלים במהירות.

וכמובן, האלימות כלפי נשים וכלפי ילדים. שהרי הבית, שמשרד הבריאות מניח שישמור עלינו מצרה, אינו מקום בטוח כלל עבור נשים וילדים רבים, הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית. נשים אשר מקום העבודה סיפק להן מפלט מחוץ לבית למשך שעות ארוכות מדי יום – מוצאות עצמן כלואות עם בן זוג אלים, ללא יכולת לברוח מפניו. זאת, יחד עם מצוקות האבטלה והעוני הדוחקות, שמגבירות את המתח והחיכוכים בתוך הבית.

לפי נתוני ביטוח לאומי לשנת 2018, 44.2% מהמשפחות הערביות הוגדרו כעניות בשנה זו. לא מיותר לציין שהאבטלה הגוברת מכה בחברה הערבית יותר מאשר בחברה היהודית, לנוכח מיעוט העובדים הערבים בקרב עובדי המדינה וייצוג היתר של הערבים בקרב עובדי הצווארון הכחול. העובדה שמספר הפניות החודשי אל מוקד 118 של משרד הרווחה בנושא אלימות בין בני זוג דווקא ירד בחודש מרץ 2020 (מ-200 פניות ממוצעות בחודש לכ-70 בחודש מרץ האחרון) צריכה להטריד עוד יותר משום שהיא מעידה על הקושי של נשים לפנות לעזרה כרגע.

הסיטואציה שבה גברים אלימים מנצלים את סיר הלחץ הזה מגיעה דווקא בימים שבהם מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות לא פועלות כתקנן, כאשר 70% מכוח האדם ברשויות המקומיות צומצם, בהם גם עובדות ועובדים סוציאליים. ואלה שממשיכים לעבוד בימים אלה, בהם עובדים סוציאליים במרכזים למניעת אלימות במשפחה, חסרי אונים לנוכח חוסר היכולת ליצור קשר ישיר עם הנשים הסובלות מאלימות כאשר הן תחת עינו הפקוחה של בן הזוג כל הזמן.

דוגמה מצמררת לכך היא של גבר מג'סר אל - זרקא אשר צולם כשהוא מאיים בסכין על בתו בת השנה. אותו גבר תירץ את מעשיו בכך שבשל משבר הקורונה הוא נותר ללא עבודה, ובסיטואציה כזו – מוטב לו להיכנס לכלא מאשר לחיות במצוקה הנוכחית.

 לצד האלימות שמתגברת עקב המשבר, מוסיפים להתרחש מקרי אלימות רבים תחת הרדאר, מפני שתשומת הלב של גורמי אכיפת החוק נתונה כולה להתפשטות הנגיף ולאכיפת ההנחיות. נוסף לזמזם מחאמיד, בשבועות האחרונים נרצחו עוד חמישה אזרחים ערבים, כולם מירי. קולות הנשק החם והזיקוקים נשמעים ביישובים הערביים, גם בימים אלה ומחרידים את תושביהם.

אמנם, אלימות במשפחה או אלימות קשה אינן תופעות חדשות בחברה הישראלית. אך התקנות לשעת חירום משפיעות בצורה קשה יותר על אוכלוסיות מסוימות, בהן החברה הערבית. סגנון החיים בחברה הערבית, הכולל במקרים רבים מגורים בסמיכות של המשפחה המורחבת, מושפע יותר מתקנות הבידוד החברתי האוסרות על קרבה פיסית. העוני והאבטלה מכים בעובדי צווארון כחול ובעצמאים יותר מאשר בסקטורים אחרים, כך ששיעור הערבים שמצבם הכלכלי יורע – גבוה יותר משיעור היהודים. תשתיות האינטרנט ומספר המחשבים במשקי הבית הערביים, אשר כה נחוצים בתקופה זו לעבודה ולימודים מרחוק, גם הם בנחיתות איכותית ומספרית לעומת משקי הבית היהודיים. כל אלה גורמים לסיר הלחץ לבעבע מהר יותר בחברה הערבית, וניתן רק לשער לכמה קורבנות, בגוף ובנפש, נהיה עדים בחודשים הקרובים.

לא ידוע מתי יסתיים המשבר הנוכחי ובאיזו מציאות נחיה בעוד כמה חודשים מהיום. לא ידוע גם כמה זמן יצטרכו אותן נשים הסובלות מאלימות בביתן לחיות כך, בלי תקווה לשינוי. על המדינה להשקיע משאבים לא רק במלחמה בנגיף הקורונה, כי אם גם בתופעות אחרות שהופכות את חייהם של אזרחים רבים לחירום, לאורך כל השנה. חשוב שגם בתקופה הזאת, המשטרה תוסיף לפעול ביישובים הערביים, תפענח את מקרי הפשיעה והרצח הנערמים, ותדאג לרווחתם של האזרחים הערבים. כי נכון לרגע זה –זה מה שמאיים על חייהם יותר מכל.

הכותבות הן מנהלות מיזם "קהילות בטוחות" בעמותת יוזמות אברהם

للمقالة بالعربية: عندما يتحول البيت إلى مسرح جريمة

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות