להחזיר את הקשישים לחיק המשפחה

מאזן קופטי
מאזן קופטי
דיור מוגן הוא עסק משתלם למי שעומד ברגולציה
מאזן קופטי
מאזן קופטי

للمقالة بالعربية: لنُعد المسنين إلى أحضان عائلاتهم

לאחרונה , בעזרת ווירוס הקורונה, נחשפה החברה היהודית לתרומתם הגדולה של הרופאים, האחים והאחיות הערבים שממלאים את בתי החולים בישראל ומשתתפים ביחד עם אחיהם היהודים במלאכת הקודש של המלחמה בווירוס הארור.

פתאום מזהים תושבים במרכז ובפריפריה, את סלמה הרוקחת מטירה בסניף סופר פארם בעירם או בבית המרקחת השכונתי, ויודעים שגם היא מסכנת את עצמה על מנת להמשיך לספק להם את התרופות שהם זקוקים להן. אם מקשיבים לה ומתבוננים באורחותיה, החברה הערבית יכולה ללמד את החברה היהודית דרך חיים שונה, אומנם יותר צנועה ברם שומרת על כבודם ועל חייהם של בני הגיל השלישי.

לא צריך להיות חכם כדי להבין מדוע בין הנפטרים מווירוס הקורונה ישנה רק אזרחית ערבייה אחת (בת 90) , אף כי שיעור הערבים במדינה הינו כ-20%. מספר המתים באוכלוסייה היהודית עומד על 173 אנשים עד למועד כתיבת מאמר זה.

כדי להבין למה זה קורה, אפשר לפתוח בכמה נתונים (מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). אחוז הילדים והצעירים הערבים מכלל האוכלוסייה הערבית בארץ (מתחת לגיל 28, נכון לסוף 2014) הינו 55% בעוד אחוז הילדים והצעירים באוכלוסייה היהודית הינו 40%. מספר הילדים הערבים (מתחת לגיל 14, נכון ל-2015) הינו 25% מכלל הילדים בארץ בגיל זה, אף כי שיעור הערבים בכלל האוכלוסייה בארץ הוא כ-20% .

תוחלת החיים של אישה יהודייה בישראל היא 84.6 שנים לעומת 81.2 שנים לאישה ערבייה, ותוחלת החיים של גבר יהודי היא 84.6 לעומת 77.2 שנים לגבר ערבי. תוחלת החיים (לגברים ונשים) הגבוהה ביותר בישראל היא במודיעין עילית, 87.6 שנים, והנמוכה ביותר היא באום אל-פחם, 79 שנים.

לפי הלמ״ס (שנת 2016 ) שיעור התמותה בקרב ערביי ישראל הינו 3.1 לכל אלף תושבים בעוד באוכלוסייה היהודית שיעור התמותה גבוה יותר – 5.9 לכל אלף תושבים. ואין זה מפתיע, המספרים דלעיל באים לומר לנו כי מבוגרים וקשישים מתים יותר מאשר ילדים וצעירים. הרכב הגיל של כל אחת משתי האוכלוסיות גם מביא לתוצאה שונה בתמותה מווירוס הקורונה.

עד כתיבת מלים אלו יותר משליש מהמתים מווירוס הקורונה הם דיירי בתי אבות, ונשאלת השאלה מדוע מבין דיירי בתי האבות אין ולו קשיש ערבי אחד. גם כאן התשובה פשוטה להפליא: הקשישים הערבים לא מסיימים את חייהם בבתי אבות אלא בחיק משפחותיהם ולכן הם חשופים פחות לווירוס. בחברה הערבית אין דיור מוגן – ההגנה ניתנת על ידי בני המשפחה, ובמרבית העיירות והכפרים הערביים אין בתי אבות, למעט במקומות מסוימים בתי אבות גריאטריים (המיועדים לאנשים סיעודיים). לאחרונה פורסם כי בישראל ישנם כ-45 אלף דיירים בבתי אבות ודיור מוגן – מספר הערבים בקרבם לבטח אינו עולה על עשרות או מאות ספורות.

הכנסת הייתה ערה לבעייתיות של העלייה במספר הקשישים בישראל ולהשקעה המועטה של המדינה בבריאותם. לפי מחקר שפורסם בשנת 2017 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת נקבע כי בשנים 2000 עד 2015 עלה מספר הקשישים מעל גיל 80 מכ-2.15% מכלל האוכלוסייה לכ-2.8% וכי נכון לסוף שנת 2015 עמד מספר החולים הסיעודיים בגילאי 60 ומעלה, על 225,000 בני אדם.

לפי שנתון סטטיסטי לשנת 2019, על האזרחים הוותיקים (בני 65 ומעלה), אחוז הערבים בקרב הוותיקים הוא 12%, בעוד אחוז היהודים הינו 88%. אחוז הערבים שמתחת לגיל 45 הינו 79.5% מכלל האוכלוסייה הערבית במדינה, בעוד אחוז היהודים מתחת לגיל 45 הינו 66.8% מכלל מספרם בכלל האוכלוסייה היהודית.

אם מוסיפים לנתונים הללו את תוחלת, שבחברה הערבית היא נמוכה מתוחלת החיים בחברה היהודית, מגיעים למסקנה שמספר הקשישים הערביים שבקבוצת הסיכון קטן לעומת מספר היהודים הנמצאים בקבוצה זו.

מנתוני ארגון הבריאות העולמי לגבי התמותה כתוצאה מנגיף הקורונה עולה כי שיעורי התמותה מהנגיף עולים עם הגיל, ומגיעים ל-14.8% מכלל הנדבקים בני 80 ומעלה. זאת, לעומת אחוז תמותה נמוך בהרבה בקרב צעירים (0.2% בקרב אנשים בני פחות מ-40).

אורח החיים של הקשישים בחברה הערבית שונה לגמרי מאורח החיים של הקשישים היהודים – שוני שפועל לטובתם. אני מסתכל מסביבי ורואה שכל הקשישים הערבים שאני מכיר מתגוררים בביתם, לבדם או עם ילדיהם, ואם הם לבדם, מסביבם מתגוררים ילדיהם עם משפחותיהם. הקשישים הערבים אינם סובלים מבדידות כי ילדיהם ונכדיהם מספקים להם את החוויה החברתית היומית. בדרך כלל הקשישים הערבים אינם צריכים לדאוג לקניות כי בניהם ובנותיהם דואגים לכך ובחלק גדול מהמקרים הם שותפים לאותו שולחן, ולא רק בערבי חג. החברה הערבית אינה רואה בסבתות ובסבים נטל שקשה לשאת, אלא הורים שיש לדאוג להם ולהחזיר להם טובה, מתוך כבוד ואהבה.

גם אם בוחנים את המצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה הערבית בארץ נמצא כי כמחצית מאוכלוסייה זו חייה מתחת לקו העוני ( לפי דו״ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2018 ,  47.1% מהמשפחות הערביות בארץ). זה מביא לכך שמרבית האוכלוסייה הערבית אינה יכולה לממן את שהות ההורים בבתי אבות ובדיור המוגן, גם אם רצו בכך.

וירוס הקורונה מחייב את כולנו לבחון מחדש את יחסנו להורים לסבתות ולסבים. יש לתת להם את הכבוד הראוי ולהחזיר אותם לחיק המשפחה, ליד ילדיהם ונכדיהם ולא להפקירם לגורלם בבתי אבות ובבתי דיור מוגן. 

הכותב הוא עו"ד

للمقالة بالعربية: لنُعد المسنين إلى أحضان عائلاتهم

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות