גם המורות היום בחזית – אסור להפקיר אותן

הפגנת מורות ומורי קבלן
סונדוס סאלח
סונדוס סאלח

للمقالة بالعربية: لا يجوز التفريط بالمعلمات- فهن بالمواجهة أيضا

כאם לשלושה: ג'ולאן, 9, אלין, 8, וכרמל בת השנתיים, שאמורים "לחזור לשגרה" בקרוב, כלומר למסגרות החינוך; כמורה שעד לפני כמה חודשים עמדה בכיתה מול 40 תלמידים בעצמה; וכחברת כנסת – אני מודאגת מאוד. אני דואגת למורות, לתלמידות, לתלמידים וההורים, ובעיקר לאמהות שבימים אלו עליהן מוטלת מרב האחריות לקיום שגרת החיים בבית.

אני מודאגת מתוכנית ההיערכות, שנכתבה בחדרי חדרים במנותק מהצרכים בשטח. אני עדה למשא ומתן בין משרד האוצר ונציגי המורים, על חשבונם של הילדים שלי ושל כל הילדים. ההחלטות מתקבלות גם על חשבונם של המורות המורים, מערכת החינוך והחברה כולה. אני רואה את זה ואני חוששת מאוד. המשבר הזה, שהתחיל כמשבר בריאותי, הוא כבר מזמן משבר חברתי - פוליטי - כלכלי רחב וכולל, ולא ייתכן שנמשיך להפקיר את הצוות החינוכי שנותן מנשמתו ומשאביו הפרטיים.

זאת האחריות שלנו, נבחרות ונבחרי הציבור, מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, לדאוג לצוות החינוכי, ולשים את המורות ואת רווחתן במרכז. עכשיו, יותר מתמיד אין מקום לתקוף אותן, ודאי לא בתקשורת. בדומה לרופאות ולצוותים הרפואיים, גם המורות ניצבות בחזית המאבק במשבר הזה – חזית אחרת.

בתקופה הזאת של חוסר וודאות ושינויים שגם לנו, וגם לילדים שלנו לא ברור איך להתמודד עמם, הן שם, איתם. הן דואגות לראות את הילדים שלנו, לדרוש בשלומם, ללמד אותם – במרחק בטוח, בזום, בטלפונים, בשיחות אישיות. הן דואגות לילדים שלי כשאני פה, בוועדות הכנסת, בראיונות לתקשורת, בשיחות עם אנשים. הן דואגות להם כשאני בשטח מצטרפת לתחנות בדיקות קורונה. המורות הן לא האויב בסיפור הזה.

כמורה לביולוגיה עד לפני שבעה חודשים, בתיכון אקליריקי בנצרת, אני זוכרת טוב מאוד מה זה לעמוד מול כיתה של 40 תלמידים, להתמודד עם לו"ז עמוס כדי לעמוד בכל דרישות משרד החינוך, לסיים בזמן את כל החומר לבגרות, ולהביא את כל התלמידים מוכנים ככל האפשר לבחינה עצמה. ועל הדרך גם לחנך לכל מה שלא כתוב בספרים: לראות את התלמידים, לשמוע אותם, להיות שם בשבילם במה שצריך, לשמש כתובת לשאלות ומחשבות ולכל בעיה שעולה. את הדברים שראיתי וחוויתי משם, לא רואים מכאן וממשרדי הממשלה.

הצוותים שכתבו תוכנית היערכות חזרה לשגרה, לא עמדו מול כיתה ולא העבירו שיעור, וודאי לא מפגש לילדים בזום. לפי היעדים שנכתבו בה, לא נראה שהם לקחו בחשבון את הילדים. את המשאבים הריגשיים שעומדים לרשותם בימים אלו, את המשאבים הפיזים שלא עומדים לרשותם של הילדים, שלרבים מהם אין פינה משלהם בבית, ולא מחשב פרטי. בחלק מהבתים אם אין חיבור מספיק טוב לאינטרנט ובחלקם אין חשמל. ובזמן שהכותרות אומרות ש"כולנו באותה סירה" ושהנגיף תוקף ללא הבדל דת, מין ולאום – במציאות יש הבדלים והם ברורים וזועקים. וכמו תמיד, מי שהכי נפגעים הם אלה שהמדיניות פוגעת בהם יום יום.

כפוליטיקאית אני רואה מקרוב את תוכנית ההיערכות לחזרה לשגרה של משרד החינוך, המנותקת מהמציאות, ומהמשא ומתן המתנהל על ככל שקל מול משרד האוצר. זה מוכיח שוב, שטובת המדינה הכלכלית המיידית גוברת על שיקולים של בריאות הציבור, איכות החינוך, ואיכות החיים בכלל.

אני פונה לכלל משרדי הממשלה, ובפרט למשרד החינוך והעומד בראשו: הילדים שלנו, המורות והמורים שבתקופה הזאת במיוחד משקיעים בהם את הנשמה. הם מקדישים מזמנם, מהידע שלהם, ממשאביהם ומכספם. המורות והמורים אמורים להיות מעל לכל שיקול כלכלי צר – הם שווים כל שקל שלנו. עכשיו הזמן לשים את המורים במרכז. זה הזמן לצדק ולא לצדקה. לתוכנית ארוכת טווח, בת קיימא, גמישה ונתונה לשינויים, בהתאם למצב. נראה שהמשבר הזה פה להישאר, ורצוי שניערך בהתאם, ובהקדם.

הכותבת היא ח"כית מטעם מפלגת תע"ל ברשימה המשותפת

للمقالة بالعربية: لا يجوز التفريط بالمعلمات- فهن بالمواجهة أيضا

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות