סוף העידן של בית המשפט העליון

מרזוק אל חלבי
מרזוק אל חלבי
הנשיאה חיות בדיוני בג"ץ, השבוע
מרזוק אל חלבי
מרזוק אל חלבי

للمقالة بالعربية: نهاية عهد المحكمة العليا

שתי העתירות שבג"ץ נדרש להם ביומיים האחרונים הפנו את המבטים שוב לאותו היכל מפואר בירושלים ואל התפקיד של טריבונל השופטים המכובד בחיי החברה בישראל, לרבות בפוליטיקה. בהעדר חוקה כתובה, והיות שישראל נמנית עם מדינות ה-" Common law", יועד מקום של כבוד לבית המשפט העליון להשלים את החסר, למלא לקונות וליצור נורמות שקיבלו מעמד של חוק.

כלומר, כאשר המחוקק לא הכריע, באו אל שערי בית המשפט העליון וביקשו ממנו לעשות כן. והוא, יש להודות, לא אכזב, הרוויח את מעמדו ביושר. כך התנהלו הדברים פחות או יותר כל עוד ישראל התנהלה לפי ערכים ליברליים בגבולות המדינה היהודית. אלא שהבסיס הזה לפעילותו של בית המשפט, משתנה בשנים האחרונות עד שנראה כי איננו עוד.

שיא השינוי בבסיס פעילותו של בית המשפט העליון היה עם חקיקת "חוק הלאום" בשלהי שנת 2018. שינוי הבסיס החוקי - החוקתי על ידי שינוי של כללי המשחק הדמוקרטי החל עוד קודם והביא לא רק להחלשת מנגנוני האיזון הדמוקרטיים ושומרי הסף, אלא גם להוצאת האוויר ממפרשי בית המשפט העליון. ממוסד שהוא הפנינה בכתר הדמוקרטיה הישראלית הוא נהפך למוסד שכל מצורע ומושחת יכול לאיים עליו ועל שופטיו. על כן אני טוען שבית המשפט המכובד הזה סיים למעשה את תפקידו ההיסטורי, לאחר שאותה דמוקרטיה מצומצמת, "אתנית", שאפשרה לו שיקולים ליברליים, מידה של חמלה, של זכויות אדם, שיקולים "מן הצדק", כמעט הפסיקה להתקיים.

לכן לדעתי לא הוגן לבקש מבית המשפט לפעול באופן שונה מכפי שפעל. בסופו של דבר, המשפט לרבות בתי המשפט, הם השתקפות של המצב הפוליטי ויצירה שלו ושל הפילוסופיה ההגמונית. בהיעדר מרחב דמוקרטי אזרחי, התפקיד של המשפט מצומצם עד שהוא הופך להיות כלי שרת בידי השלטון.

היסטורית, הכל החל כשבית המשפט העליון הדיר את רגליו מזירת הסכסוך ולא הציע שום סעד ראוי לשמו לנכבשים הפלסטינים. נהפוך הוא, בית המשפט על שלושה דורות של שופטים מלומדים, התעלם ממצוקתם של הנכבשים ועסק במירוק פניה של החברה הכובשת. הוא סירב בשיטתיות להעניק סעדים לאנשים שנושלו מאדמותיהם, הושמו בסגר, נכלאו, נשללו מהם חופש התנועה וחירויות אחרות, או למשפחות שבניהן נורו ונהרגו.

בית המשפט העליון שיחק תפקיד משמעותי ביותר במתן חזות דמוקרטית למדינה כובשת ומתנחלת והיווה הוכחה להבטחתה של מנהיגות ישראל בראשיתה, כי כאן בפלסטין ההיסטורית/ישראל תקום מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון לכל אזרחיה כפי שכתוב במגילת העצמאות, בהחלטת החלוקה ובהמלצת האו"ם. בית המשפט לא השכיל למשל, לקבוע שהפלסטינים בישראל הם לא רק פרטים אלא גם מיעוט לאומי, וככזה יש לו זכויות קבוצתיות. בית המשפט אף השתמש בשיח הליברלי כדי לבסס כאן שיח משפטי המבטיח שוויון של פרטים מכוח המדינה היהודית הנדיבה, ולא מכוח עקרונות הצדק הטבעי או מכוח אמנות בינלאומיות המחייבות שוויון בין בני אדם ובין קבוצות לאומיות או לחילופין מעניקות זכויות מורחבות מובהקות למיעוטים לאומיים, לשוניים ואחרים.

השיח הליברלי בישראל היה מצומצם בגבולות המדינה היהודית ומטרותיה, ובגבולות אלה בית המשפט פעל ופסק. גם אם הנשיא המיתולוגי אהרון ברק ניסה לשוות לו, בהצלחה לא מועטה, ממדים של נאורות וכבוד אדם, הרי בית המשפט לא חתר לשנות סדרי עולם, גם אם יריביו מימין ייחסו לו כוונות כאלה.

מצבו הורע ככל שהליברליזם בישראל היה נתון למתקפה חסרת רחמים. כל מה שמריח מליברליזם וערכים ליברליים מותקף ומגונה ואף מאוים, לרבות בית המשפט העליון ושופטיו שבעבר זכו לכבוד מלכים מורמים מעם. מנהיגי הימין על גווניו, הפכו את המערכת המשפטית בישראל לשק חבטות, וככל שהם חובטים, הם זוכים לאהדה של ציבור מוסת ומורעל.

מתקפות ארסיות ואיומים ישירים של ראש הממשלה לשבור את הכלים אם בית המשפט העליון יפסוק בניגוד לתפיסת הימין ורצונותיו, השאירו את חותמם על בית המשפט ועל השופטים שנראו מתמקמים מחדש בתוך השיח האנטי - ליברלי. וככל שהם נסוגו לאחור, התיאבון של המסיתים גבר.

ומה יכול בית משפט לעשות במצב כזה? אחד משתיים: או להתכופף כרצונו של הימין, ולשפוט לפי ערכיהם של מושחתים ומואשמים בפלילים וכך לקיים, כאילו, את "רצון העם". או שיעמוד בית המשפט על כל שופטיו וכאיש אחד יחזירו את הגלימות לנשיא המדינה, ויגידו לו: "גם מתוך ערכים יהודיים אנו מסרבים לשתף פעולה עם מושחתים ועם ימין לאומני פשיסטי".

בעבר נאלץ בית המשפט לא אחת לתמרן תוך להטוטי מלים מכובסות בין יהדותה של המדינה לבין ערכי דמוקרטיה אחדים. כעת הוא מתבקש לתמרן בין מורשת בעלת דימוי ליברלי לבין מציאות של פוליטיקה ופילוסופיה ניאו - ליברלית חזירית ולאומנית, בהנהגת ימין משיחי שחוקק את חוק הלאום, והכריז על סופו של עידן הליברליזם הישראלי. במקום השופטים הייתי מצהיר במקביל על סופו של עידן בית המשפט העליון ומנפץ באחת את הדימוי העצמי החיובי של מדינה מתוקנת וחברה דמוקרטית ולו מן הטעם שבית המשפט אינו יכול להיות בסטה בשוק. 

للمقالة بالعربية: نهاية عهد المحكمة العليا

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות