למה פלסטינים לומדים עברית?

אנשים ממתינים מחוץ למשרד הפנים בוואדי ג'וז, מזרח ירושלים
נע'ם אבו - ליל
נע'ם אבו - ליל

للمقالة بالعربية: لماذا يتعلم الفلسطينيون العبرية؟

במהלך ראיונות רקע שעשיתי לכתבה ״אלקודס בעברית״ של ״מדינת ירושלים״ בסתיו האחרון, שוחחתי עם דמות ציבורית בחברה הפלסטינית הירושלמית, אדם שבעבר עבד במרכז תעסוקה ברחוב הלל במרכז העיר. הוא סיפר לי שלפני כשבע שנים מספר נשים ממזרח ירושלים פנו למרכז התעסוקה בבקשה לעבודה. מישהו במשרד טיפל בהן והבטיח להן עבודה בניקיון, אך ביום הראשון לעבודה הן מצאו את עצמן בדירה פרטית בתל אביב כשמצופה מהן לעבוד במקצוע העתיק בעולם. 

זה אמנם מקרה קיצוני מאוד, אך חוסר ידיעת השפה היא חולשה שמובילה רבות מאתנולמקומות שלא היינו רוצות להגיע אליהן, ומגבילה את חופש התנועה ואת העצמאות שלנו. 

כפלסטיניות ירושלמיות אנחנו מרגישות את הפער בשפה כשאנחנו מגיעות לחפש עבודה. על פי סקר של עיריית ירושלים מ-2016, כ-80% מהערבים במזרח ירושלים שמדברים עברית ברמה טובה מועסקים. מנגד, 93% מאלו שאינם דוברי עברית טובה, אינם בכוח העבודה. במילים אחרות: מי שמדברת עברית עובדת, מי שלא – הרבה פחות. 

בשנים האחרונות קמו עשרות אולפנים ללימוד עברית, ומספר לומדי העברית צמח משמעותית. זה דבר יחסית חדש. נקודת המפנה הייתה עם בניית גדר ההפרדה, שהחלה ביוני 2002. ירושלמים רבים הפנו את פניהם למערב העיר, במקום לגדה, בחיפוש אחרי עבודה מפני שהגישה לגדה נהפכה לקשה יותר וגם מפני שפוטנציאל ההשתכרות גבוה יותר בירושלים. מאותן סיבות רבות מאתנו גם בוחרות ללמוד במוסדות לימוד ישראליים. 

הסיפור סביב השליטה בשפה העברית הוא מורכב. מצד אחד, ישנה השאלה הפרקטית של כיצד ללמד עברית. ראוי לציין שלימודי העברית במזרח ירושלים אינם ברמה המאפשרת למזרח ירושלמים לעבוד במערב העיר, ולרבים אפילו לא לנהל שיחה בסיסית, דבר שמתבטא בכך שהרבה אנשים שאני מכירה, עם תארים אקדמיים, עובדים במלצרות כי הם לא יודעים עברית.

אחרי שנים של הזנחה והעדר השקעה, יש ניסיון להתמודד עם האתגר הזה. במאי 2018 התקבלה החלטת הממשלה מספר 3790, שמטרתה הייתה לצמצם פערים חברתיים - כלכליים ולהוביל לפיתוח כלכלי במזרח ירושלים. חלק ניכר מהתקציב של ההחלטה הולך ללימודי העברית. עוד אין דו"ח ביקורתי של הרשויות על היעילות של תכניות הלימוד, אבל על פי גורמי שטח ועשרות אנשים שאיתם דיברתי, עדיין אי אפשר לראות בתוכנית  הצלחה, מה גם שאין טיפול בנושא מעבר לרמת בתי הספר. 

מצד שני, עולה השאלה לגבי משמעות העומק של לימוד העברית. שפה היא חלק מרכזי מיחסי הכוחות. שליטה בשפה משנה את יחסי הכוחות. אבל איך? 

אנחנו לומדות במוסדות ישראליים ועובדות במערב העיר במספרים שהולכים וגדלים – דבר אשר סותר את עקרונות ההתנגדות הפלסטינית, שדוגלת באי הכרה במדינת ישראל והחרמת כל קשר אתה. בן אברהמי, שהיה יועץ לענייני ערבים של ראש עיריית ירושלים לשעבר, ניר ברקת, התראיין לכתבה. לדבריו, אנחנו רואים תהליך בו "ערביי 67'" של מזרח ירושלים הופכים ל"ערביי 48'".

כלומר, אנחנו עוברים ישראליזציה. זהו מושג שמעיד על תהליך גדול מאוד, שלדעתי אולי יוביל בסופו של דבר לרווחה גדולה יותר לערביי ירושלים אך גם – ולא פחות חשוב – להרחבת הנתק בינינו, הפלסטינים הירושלמים, לבין אחינו בגדה והמשך ביתור המרחב הירושלמי ומרקם החיים הערבי המקומי. זה גם יעמיק את שיטת ההפרד ומשול הישראלית, במובן של השרשת מדיניות ההבניה הזהותית שבבסיסה מנסה ישראל ליצור הבדל מלאכותי בתוך החברה הפלסטינית כדי לשלוט עליה.

גדר ההפרדה אינה מפרידה בין ערבים ליהודים אלא בין ערבים לערבים. היא יצרה גבול פיזי בין הירושלמים שבתוך הגדר לבין אלה שמחוצה לה אך בעיקר – יצרה גבול תודעתי שיוביל לתודעה ירושלמית שונה. שונה מזו של "ערביי 67'" ותושבי הגדה אך שונה גם מזו של "ערביי 48'". 

אנחנו לעולם לא שוכחים את העניין הפוליטי אבל לפעמים צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר. חודש מרץ 2010, ביקרתי את אחותי, אז בת ארבע, בבית החולים הדסה עין כרם. על פני ההורים ראיתי דאגה ועצב שלא הבנתי. מצאתי תירוץ להסתובב במחלקה לבד בתקווה למצוא איזה שלט או מישהו שיגיד לי באיזו מחלקה אנחנו נמצאים ומה יש לילדים ששוהים שם אבל הכול היה בעברית ולכן לא הבנתי שאחותי סובלת מלוקמיה. במהלך הטיפול בה, שארך כשנתיים, הוריי ניסו כמה פעמים להסתיר ממני מידע שגם הם בקושי הבינו, ששמעו מפיהם של הרופאים הישראלים. הפתרון היחיד שהיה בידי זה ללמוד עברית.  

עם כל הכאב והמורכבות, אנחנו כן פונים ללימודי עברית. ישראל חושבת שכך היא תגרום לנו לאבד את הזהות שלנו אך זה נותן לנו כוח להתאגד אפילו יותר. 

للمقالة بالعربية: لماذا يتعلم الفلسطينيون العبرية؟

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות