גוטמן וספייה וים של גזענות מפריד בין מותם

איימן ספייה
הייא חדאד
הייא חדאד

للمقالة بالعربية: وداعا راقص الوطن

והנה עוד אסון, דומה לאסון קודם כמעט עד לפרט האחרון, אבל עם הבדל מרכזי. לפני שלוש שנים טבע האמן הישראלי אמיר גוטמן בחוף עתלית. התקשורת הישראלית געשה, במשך חמישה ימים ברצף התעסקו בהיעדרו ובמותו של גוטמן. משטרת ישראל בשיתוף פעולה עם חיל הים, השקיעה כל מאמץ כדי למצוא את גוטמן. סוף הסיפור אמנם לא היה טוב, אבל גוטמן נמצא אחרי מספר שעות של חיפושים. לעומתו, האמן והרקדן הפלסטיני איימן ספייה, שנעלם בחוף עתלית בתחילת השבוע, איימן אותר רק ביום רביעי 27.5 בשעות הצהריים אחרי ארבעה ימים. 

לכאורה שני המקרים דומים ספייה וגוטמן נעלמו בחוף עתלית, אבל כאן נגמר הדמיון כי ספייה הוא אזרח ערבי - פלסטיני, מכפר יאסיף בגליל המערבי. שפת אמו, תרבותו וזהותו פלסטינית. והפעם המשטרה התרשלה בחיפושים. שמעתם על המקרה של איימן ספייה בחדשות שמונה בבוקר או בחדשות הערב? עברו יותר מ 72 שעות והתקשורת הישראלית ברובה התעלמה מפני שמדובר באמן ערבי - פלסטיני, משמע זו סוגיה פנים - פלסטינית שאין בה עניין לציבור הרחב. המדינה והתקשורת הישראלית לא מפספסות שום הזדמנות, להראות לבני קבוצת המיעוט הפלסטינית בתוך ישראל, שאזרחותם לא כוללת אפילו זכויות יסוד.  

ועולה השאלה, מהי באמת הסיבה לרפיון והרשלנות של משטרת ישראל? ולמה מספרם של המתנדבים הערבים עלה על מספרם של השוטרים וחיל הים במקום? איזה תירוץ יש למשטרה ישראל כאשר לבה של אמו של איימן נשבר מחוסר ודאות והמתנה מטריפת דעת?

עשרות מתנדבים ערבים, כולל צוללנים, בעלי סירות קטנות ואופנועי ים, התגייסו משעות הבוקר המוקדמות על מנת לתרום את חלקם במאמצים לחיפוש את איימן. עשרות מתנדבים הגיעו לכפר מולדתו של איימן כדי לתמוך במשפחה בשעתה הקשה. המתנדבים שהגיעו לחוף עתלית השקיעו מאמצים רבים בניסיון לאתר את הנעדר. אירוע ששיקף בצורה בולטת אחדות לאומית, סולידריות ותמיכה.

אבל  הגזענות של המשטרה לא נגמרה רק באפס מעש בטיפול במקרה – היא אף חילקה דו"חות והטילה קנסות על הדייגים שהתנדבו לעזור בחיפושים, 500 שקלים לכל אחד. המשטרה טענה שהמתנדבים הפרו את החוק האוסר על כניסה של סירות למטרת דיג. למרות שבמשטרה ידעו שהמתנדבים נכנסו לים על מנת לחפש את ספייה הנעדר, בכל זאת פגעו בהם במכוון, וכך גם  במאמצי ההצלה. 

אי אפשר להפריד בין הכיבוש, חוק הלאום, המדיניות הגזענית, רשלנות המשטרה וההתעלמות מהיעדרו של איימן בתקשורת הישראלית. כל אלה הם ביטוי לעובדה אחת: הממשל הישראלי לא רואה בערבים בני אדם שראויים ליחס אנושי. 

אני מודעת לכך שאנחנו קבוצת מיעוט נרדפת, מודרת נטולת זכויות, אבל ביני לבין עצמי רציתי להאמין שאסונות, לפחות ברובד האנושי, לא מבדילים בין ערבי ליהודי, שאין הבדל בין אמיר לאיימן.  אבל שוב הגזענות בישראל הרימה את ראשה, והוכיחה שהקשר האנושי שברירי, אם לא דמיוני; שאין שותפות ברובד הרגשי - אנושי העמוק ביותר. עצב, הלם ואובדן עוטפים את הכפר שלי, כפר יאסיף, השאלה :" יש חדש על איימן?"- הוחלפה במשפט "אללה ירחמו" – יהי זכרו ברוך.

איימן או כפי שכינו אותו "בילי אליוט הערבי" היה להבה יצירתית יוקדת, מקור בלתי נדלה של אנרגיה חיובית ותנועה. רקדן בלט פלסטיני, בינלאומי, מחובר לחיים ורודף חופש. הוא הצליח להתגבר על מחסומים חברתיים ומסורתיים, ועל סטריאוטיפים בחברה הערבית. איימן למד בבית הספר "רמברנדט" לבלט וריקוד מודרני באנגליה, התמקצע והיה לרקדן הבלט הערבי המקצועי הראשון בארץ. הוא הופיע על במות עולמיות רבות. לאחרונה הוא חזר ארצה על מנת לתרום לחברה הפלסטינית מכישרונותיו. איימן היה שאפתן, חולם, חרוץ, ומקור השראה לרבים מהצעירים. הוא חי את חייו האישיים והאמנותיים, נגד הזרם – כיאה לנפשו החופשייה. 

קיווינו שבכל זאת תחזור אלינו, תחזור למלא את עולמנו בריקודים ושמחה, כפר יאסיף יתגעגע אליך יא איימן. נתגעגע לנשמתך השמחה, למילותיך המעודדות, להשראה של דרכך המקצועית ולנוכחותך המדהימה. להתראות איימן, להתראות נער חלומות, פרח שבישם את הרי הגליל. אוהבים אותך איימן. השארת מאחור מורשת תרבותית ענפה, נשמה יפה ובוערת שכמותך. אהבת לנוע, ונעת עד הסוף, להתראות איימן. 

הכותבת היא פעילה חברתית, מלגאית פולברייט וסטודנטית תואר שני בניוסקול

للمقالة بالعربية: وداعا راقص الوطن

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות