אני מדמיינת מדינת נשים, בלי מבטם המצמרר של גברים

ראידה אדון
ראידה אדון
ראידה אדון
ראידה אדון
ראידה אדון

للمقالة بالعربية: أريد العيش في دولة نساء، تخلو من نظرات الرجال المرعبة 

רצח נשים הפשע הנתעב שנמשך, הורג אותי כאישה. אני מברכת כל בוקר על זה שלא התחתנתי, וגם על החלטתי לא להביא ילדים לעולם. כי אם הייתי מתחתנת, הייתי אולי הופכת להיות רכושו של איזה גבר. לצערי, עד עצם היום הזה בשנת 2020, גברים מרגישים שנשים קטנות מהם, זקוקות להם וחובתן לשרת אותם.

 אני שואלת את עצמי, האם הבעיה טמונה בחינוכם של הבנים (הזכרים) שאנחנו, הנשים, מגדלות? האם הבעיה היא בחברה כולה? בתרבות ממנה באנו? תרבות שמלמדת את בניה הזכרים, שהם מלכי העולם? אני לא מדברת על התרבות הערבית או הישראלית בלבד – הרי גם באירופה נרצחות נשים בגלל אלימותם של חלק מהגברים. 

האם גברים עדיין מאוימים מנשים, מגופן, מרצונן לתבוע בעלות על גופן? לפעמים אני תוהה האם גברים נולד עם גן הרוכשנות, עם הצורך לכבוש או להיות גיבורים. כשאני הולכת ברחוב ורואה גבר משתין בצד הרחוב, בתוך תוכי אני אומרת, למה הוא צריך להשתין בצד כמו כלב? הרי כלב משתין כדי לסמן מקום מסוים כטריטוריה בבעלותו. אבל למה גברים עושים זאת?

כשאישה הולכת בלילה ברחוב חשוך, גופה הוא פצצה מתקתקת. שום דבר לא יכול לאיים עליה, לא הבתים ולא הרחובות – היחיד שיכול לאיים  עליה, היא גבר שיארוב לה בפינה ויתנפל על גופה בדיוק כמו חיה טורפת. למה גברים רוצים להיות גיבורים, כובשים מחזיקי נשק, נלחמים ומגינים על מולדתם? הרי הם מחרחרי המלחמות מלכתחילה. לעומתם אנחנו, הנשים, עסוקות בחיים וביצירתם. כשילד גדל ומחליט ללכת לקרבי, והוא נופל במהלך שירותו, אמו תכריז עליו כגיבור, אבל הגיבור הזה איבד את חייו, האדמה בלעה אותו, הוא נלקח מאמו.

האם אנחנו כנשים, חינכנו אותם להיות גיבורים? לא להביע רגש? כי אם יביעו רגש ויבכו מולנו הם לא יהיו גברים? האם אנחנו הפלנו עליהם תיק "הגנה" ענקי, וכך בעצם העברנו להם מסר שגוי שאנחנו חלשות וזקוקות להם? האם אנו היינו אלה שחינכנו אותם לזה שלהם יש רצונות ותשוקות ולנו כנשים אין? האם לימדנו אותם לכבד את גופם ואת גופן של נשים? מי אשם בכל מה שקורה? איך נשים וילדות נהפכו להיות שפחות של גברים? איך הקרבנו את הכל?

עשרות שאלות מתרוצצות לי בראש, אבל אלה שאלות שאנחנו חייבות וחייבים לשאול את עצמנו. איך נהפכנו כנשים לקורבנות? לפעמים אני אומרת לעצמי, הלוואי שגופי היה  שקוף, במיוחד כשהוא משוטט לו בחשיכת הלילה. הלוואי שגופי היה יכול לשוטט בסמטאות העולם היפות, בלי פחד ובהלה ממבטו של הגבר. דמיינתי מדינת נשים, בלי גברים מסביב. מדינה בה נשים יכולות להרגיש חופשיות בגופן ובנפשן. האם קיימת מדינה כזו ריקה לרגע מבהלת מבטם, רכושנותם וקנאתם של גברים?

הכותבת היא אמנית ושחקנית 

للمقالة بالعربية: أريد العيش في دولة نساء، تخلو من نظرات الرجال المرعبة 

للانضمام لمجموعة الساحة على الفيس بوك

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות