מחיר החופש – דם על בטון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
החיפושים אחר גופת אלבחירי במתחם המשפחה בלקיה, ב-2017
רצח נשים: אישה שתתלונן במשטרה על אלימות מצד בני משפחתה, מסתכנת בכך שהיא תיחשף והאיומים ימומשוצילום: דוברות המשטרה

للمقالة بالعربية: ثمن الحرية- دماء على الباطون

עוד אישה נרצחה. גופתה לא נמצאה ואולי לא תימצא לעולם. בטון, ממערבל בטון שהוזמן למטרה זו, נוצק כנראה על גופתה של נבין עמרני, אישה צעירה מהיישוב הבדואי חורה. 

לפי כתב האישום, אלה ששפכו את דמה היו קרובי משפחתה, בהם אביה, שלא הסכימו עם הדרך שבה הלכה. אותם בני משפחה לא יכלו לסבול את המחשבה שהיא תחליט בעצמה עם מי לחיות ואיך לחיות, ורצחו אותה. לפי גרסה אחת אמה של נבין ניסתה למנוע את הרצח של בתה, אך לא היה לה סיכוי מול שלושת הגברים שכבר גזרו את דינה.

המשטרה ויחסי האזרחים הערבים עם המדינה אינם השחקנים המרכזיים במקרה הזה. הרצח הזה מספר קודם כל על מעמדן של נשים בחברה הערבית בכלל ובחברה הבדואית בפרט, ועל האפשרות שלהן (או ליתר דיוק האפשרות שאין להן) לחיות את חייהן בדרך שבה הן בוחרות. 

כל עוד הן מממשות את ייעודן לשביעות רצונם של בני המשפחה, לא נשקפת סכנה לחייהן; אך אם העזו לבחור במסלול מעט שונה – לחיות הרחק מהמשפחה, לאמץ אורח חיים שאינו מסורתי או שמרני, לחיות עם בן זוג שאינו מקובל על הוריהן – רבות מהן יבינו במהרה שעליהן להתיישר ולנהוג כפי שמצופה מהן. ככל שיותר נשים ערביות מתקדמות תעסוקתית והשכלתית, ופורצות תקרות זכוכית עבות במיוחד בשל היותן ערביות, כך כוחות פטריארכליים, אשר מעמדם מתערער, מנסים להיאחז במציאות הישנה באמצעי היחידי שבו ידם על העליונה – אלימות.

נבין עמרני אינה היחידה שחייה ניטלו בנסיבות דומות בחברה הערבית מאז תחילת השנה. שאדיה אבו סריחאן מכפר לא מוכר בנגב; נסרין עבד אלחפיז ג'בארה מטייבה; וזמזם מחאמיד מאום אלפאחם נרצחו גם הן משום שהעזו. בין אם מדובר בכוונה להעיד נגד קרוב משפחה שביצע רצח, או בסטייה מאורח החיים המסורתי – נשים אלה שילמו על הבחירות בחייהן. 

האלימות הקשה כלפי נשים ערביות מתאפשרת גם בגלל הזנחה מצד המדינה, שעשרות שנים עומדת מנגד ונמנעת מפיתוח מסגרות רווחה ותמיכה לנשים הללו. הטענה המושמעת לעתים קרובות מצד גורמים רשמיים כי מדובר במסורת או בתרבות, אינה יכולה לשמש עילה לאוזלת יד. נכון, שיפור מעמדה של האישה הערבייה מחייב שינוי חברתי עמוק, אבל למדינה יש תפקיד חשוב שאינו יכול להיות תלוי בשינוי בחברה הערבית. 

המשטרה נכשלת בפענוח של מקרי אלימות ופשיעה בנגב. מספר העצורים והנאשמים אשר הוגשו נגדם כתבי אישום מקרב תושבי הנגב מגוחך ביחס למספר הקטטות, ניסיונות הרצח ואירועי הרצח בחברה הבדואית. הנגב כבר מזמן הפך לשטח הפקר שהמדינה מעדיפה לא להתמודד אתו. 

ובכל זאת, הרצח של נבין עמרני, כמו גם של נשים אחרות, צריך להרעיד את אמות הספים. לא יכול להיות שאשה תידון למוות על ידי הקרובים אליה, רק כי לא הסכימה להתיישר ולקבל את דעתם באשר לאופן בו עליה לנהל את חייה. זו העת שבה על כל אלה שהחברה הערבית חשובה להם, לקום ולפעול, גם פומבית, נגד ביזוי, אלימות ורצח נשים. ביד אחת יש לתבוע מהרשויות לפעול במלוא הכוח וביד השנייה – לקחת חלק בתיקון חברתי עמוק וכל כך נחוץ. 

הפתרונות שהמדינה מציעה כיום לנשים הסובלות מאלימות אינם מתחשבים במאפייני החברה הערבית. אישה שתתלונן במשטרה על איומים ואלימות מצד בני משפחתה, מסתכנת בכך שהיא תיחשף והאיומים ימומשו. שהות במקלט לנשים מוכות מתייגת את קורבנות האלימות ולא מאפשרת להן חזרה לחיים נורמליים כשייצאו מהמקלט. וכל עוד מסלולי הטיפול והשיקום מתמקדים בנשים ולא בגברים ובקהילה הסובבת אותם – אין סיבה להאמין שהמציאות תשתנה.

אותן נשים, שסללו את דרכן ושילמו על כך בחייהן, משמיעות קול שאסור להתעלם ממנו. הן בחרו לקחת אחריות לבחירותיהן ולא לציית באופן עיוור כפי שחינכו אותן לעשות.

 הן לא יכולות אחרת, כי ויתור על כך הוא ממילא ויתור על עצמן.

השתתפה בכתיבת הטור גם רות לוין - חן, הכותבות הן מנהלות 'קהילות בטוחות', יוזמות אברהם

للمقالة بالعربية: ثمن الحرية- دماء على الباطون

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ