מה באמת אנחנו יודעים על ההיסטוריה הפלסטינית? הזמנה לשיחה

גדר תיל ביפו
אדם רז - צרובה
אדם רז

للمقالة بالعربية: ماذا نعرف حقا عم التاريخ الفلسطيني؟ دعوة لحوار

תגובה למאמר של יהודה שנהב

פרופ' יהודה שנהב הציג פה שלוש הסתייגות למאמרי על הגטאות בהם הושמו הפלסטינים אזרחי ישראל בזמן המלחמה ב - 1948 (עבורי זו מלחמת העצמאות). תוכנן מעיד כמדומני, על מגדל השן שבו שרוי שנהב. אני מגיב למאמרו בגלל חשיבות הדיון על האופן בו היהודים בישראל לומדים ומכירים את ההיסטוריה הפלסטינית. לפיכך, זו הזמנה לשיחה.

ראשית, שנהב טוען שקוראי ערבית יודעים על הגטאות אליהן הוכנסו הערבים וכך גם הקורבנות ומשפחותיהם. ובכן, אני לא יודע מהם המאפיינים הסוציולוגיים של אותם דוברי ערבית המכירים את ההיסטוריה הפלסטינית ששנהב מדבר עליהם, אבל אני מלמד ומרצה מול אזרחים ערבים רבים המתגוררים במשולש, שאינם יודעים אפילו על טבח כפר - קאסם או על הממשל הצבאי שבו היו נתונים כ - 85% מאזרחי המדינה הפלסטינים בשנים 1948-1966. אשמח ששנהב יצטרף אליי באוקטובר הקרוב לשיעורים שאני מעביר בתיכונים בכפר - קאסם באירועי יום הזיכרון לטבח, כדי להיווכח עד כמה מופרכת טענתו. לכך אוסיף שקיבלתי לא מעט תגובות למאמר, חלקן גם מחברי כנסת ערבים בעבר ובהווה, שהיו מופתעים מהיקף התופעה, שהם לא היו מודעים לה. אינני טוען  ש"גיליתי את אמריקה" (אני לא) – אני מציין זאת כדי להבהיר שאין די בשליטה בשפה הערבית כדי לדעת על הקף הדיכוי שבו היו נתונים הפלסטינים. אגב, גם לא מספיק לדעת עברית בכדי לדעת על פרעות תרפ"ט או באבי יאר. הבורות וההשכחה אינן מבחינות בין שפות ולאומים.

שנית, שנהב מסביר שהארכיונים ה"ציוניים" אינם "מקור אובייקטיבי של העבר" והם מייצגים גישה א - סימטרית. הוא טוען שהסיבה לכך היא "שהם משמשים בעיקר את היהודים". אלה טענות תמוהות, שהרי כל ארכיון הוא מקור לא אובייקטיבי, ולא רק הארכיונים הציוניים. לו בדק שנהב, היה מוצא ברבים מהארכיונים הציוניים תיעוד בשפה הערבית שנכתב על - ידי פלסטינים. לאחרונה עברתי על תיקי משרד המיעוטים שפעל בארץ בשנים 1948 - 1949, שנמצאים בארכיון המדינה (ארכיון "ציוני"). ניתן לעיין בארכיון במכתבים רבים בכתב - ידם של פלסטינים. האם מכתבים אלו הם "מקור אובייקטיבי" או מקור "ציוני"?

את העובדה שחוקרים "לא יהודים" אינם פוקדים ארכיונים, יש לחקור ולהסביר, אולם אין זו אשמתם של הארכיונים ה"ציוניים". אנחנו יודעים על מעשי זוועה שנעשו בזמן המלחמה – שאליהן מתייחס שנהב – מארכיונים "ציוניים". גם לא ברור לי מדוע הוא מביא את עניין הארכיונים כהסתייגות למאמריי. הרי הוא כותב שיש להסתמך על זיכרונות, עדויות בעל פה וכדומה – וזה בדיוק מה שעשיתי: הבאתי במאמרי עדות של ערבי תושב יפו מאותם הימים לצד עדות של יהודי. 

שלישית, לשנהב קשה עם ההגדרה "ערביי ישראל" שבה הוא כותב שאני עושה שימוש במאמרי. לו קרא שנהב בניחותא את המאמר לפני שכתב תגובה, הוא היה מגלה כי לא כתוב בו אפילו פעם אחת "ערביי ישראל". עשיתי שימוש בביטויים "אזרחים ערבים" או "תושבים ערבים", וכותרת המאמר בדפוס הייתה "אין החזקתם במחנות ריכוז מוצדקת יותר". בגרסה הדיגיטלית עשו במערכת "הארץ" שימוש בכותרת "ערביי ישראל". אגב, אני לא נבהל כמו שנהב, שקובע כי ביטוי זה "מוחק" את הפלסטינים. אני מכיר כמה מחברים ערבים (פלסטינים) וכמה אנשי ציבור פלסטינים בארץ, שמשתמשים בביטוי הזה ללא כל בעיה. ולא, הם לא עושים שימוש במושג זה בגלל שהם לוקים ב"אורינטליזם" או בגלל "הדיכוי" המודע והלא - מודע. גם לא כל שימוש של אישה במושג "בעלי" מעיד על היותה שפחה כנועה של הפטריארכט. מדוע בחרתי בביטוי "אזרחים ערבים" ולא "פלסטינים אזרחי ישראל" או רק "פלסטינים"? זה עניין של סגנון, גיוון וחשוב לא פחות – ניסיון להקל על הקורא העברי שמבחינתו "פלסטינים" הם אלו שיושבים מעבר לחומת ההפרדה.

רביעית, לשיא התלישות האקדמית מגיע שנהב בהתייחסו לסוגיית התעתיק. שנהב טוען: ש"התעתיק של המילים מערבית מכוון לאוזן השומעת של היהודים. למשל ואדי אלצליב (מלשון צלב) מכונה ואדי סליב". אכן, רוב קוראי העיתון הם יהודים ולו הייתי עושה שימוש ב"ואדי אלצליב" הם לא היו יודעים לאיזו שכונה בחיפה התכוונתי. בנוסף, הקוראים יודעי הערבית מכירים את התעתיק "ואדי סליב" ומסתדרים עמו מצוין (כפי שאפשר ללמוד מכתיבה של פלסטינים הכותבים בעברית). ובכל זאת, שנהב רואה בשימוש ב"ואדי סליב" ביטוי לאוריינטליזם (לשמחתי, הוא לא מייחס לי אישית עמדה פטרנליסטית שכזו). 

מעבר לעיסוק האזוטרי בעניין זה, הנוגע למתי מעט יהודים דוברי העוסקים בהוראה ומחקר של השפה הערבית (על פי שנהב עצמו רק אחוזים בודדים מבין היהודים בישראל מסוגלים לכתוב מייל בערבית), שנהב מציע, בשם המאבק באוריינטליזם, להקשות על הקורא העברי לדעת את האופן שבו יש לבטא את המלה בערבית. עבור קוראים שאינם בעלי ידע קודם בערבית (ואלו הם הרוב), כמעט בלתי אפשרי לבטא נכונה, וכתוצאה מכך גם להבין את ההקשר, על פי התעתיק המדעי. עידן בריר, שלאחרונה השלים תרגום מקסים לעברית לספרו של נגיב מחפוז, כתב במאמרו ("מאנתפאצ'ה לאינתיפאדה: לשחרור התעתיקים מערבית מאימי ה'מדעיות'") דברים בעלי טעם וראוי להביאם: 

"אני מבקש לקרוא להיפטר מן התעתיק המדעי בסביבה פופולרית, כדרך למנוע שגיאות מגוחכות ומזיקות (...) הניסיונות לשמר בכוח את הקשר האורתוגרפי בין האלפבית הערבי לזה העברי, כנהוג בקהילות מקצועיות ומתמחות, על חשבון יכולתם של הקוראים להבין ולהגות, ולו באופן מקורב, את השמות המקוריים בערבית, מטעים ומזיקים ואף משיגים תוצאה הפוכה. במקום לקרב את השמות הערביים לקוראי העברית ובכך, אולי, גם לקרב את התרבות והשפה הערבית אליהם ולהפחית את הזרּות הנלווית לה דרך קבע בשיח הישראלי, תעתיק זה רק מוסיף זרות וניכור לטקסטים שממילא סובלים מכגון אלה למפרע".

בצדק טוען בריר שלא יעלה על הדעת לנהוג כך בתרגום משפה אחרת. לדוגמה, אף מתרגם לא יתרגם מצרפתית לעברית את שם חברת הרכב Renault ל"רנולט" – יתרגמו ל"רנו".

שנהב מציע, למעשה, להסתגר במגדל שן שהגישה אליו אפשרית רק לבודדים היודעים את השפה הערבית על בוריה. עמדה זו, כמדומני, לא מכבדת אף פלסטיני, לא מקרבת בין העמים, אלא בעיקר שומרת על גילדה של יודעי ח"ן. 

הכותב הוא חוקר במכון עקבות

للمقالة بالعربية: ماذا نعرف حقا عم التاريخ الفلسطيني؟ دعوة لحوار

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות