בג"ץ דואג לחיים עצמם, את הכיבוש יסיימו הפוליטיקאים

הפגנה למען חוק ההסדרה
ג'סיקה מונטל
ג'סיקה מונטל

للمقالة بالعربية:  لن تنهي العُليا الإحتلال

מיד עם פרסום פסק דינו של בג"ץ, אשר ביטל את חוק ההסדרה להפקעת קרקעות פרטיות של פלסטינים, קפצה מקהלת התוקפים מימין והחלה להשתלח בבית המשפט העליון, תוך מחזור הטענה המופרכת שמדובר בגוף שמשרת את השמאל "הקיצוני", בניגוד לרצון העם. אבל גם בצד השמאלי של המפה הפוליטית יש קולות שתוקפים בחריפות את בית המשפט העליון, וטוענים כי הוא משמש עלה תאנה בהכשרת הכיבוש. המסקנה של חלק מהמבקרים משמאל היא, שאסור לפנות לבג"ץ, גם לא בשל עוולות נקודתיות או חוקים מפלים דוגמת חוק ההסדרה – העיקר שלא להקנות לבג"ץ לגיטימציה בזירה הבינלאומית. זוהי מסקנה שגויה.

אמנם מאז שבג"ץ פתח את שעריו בפני עותרים פלסטינים, ברוב המכריע של פסיקותיו הוא עמד לצד המדינה והכשיר מהלכים מרכזיים של הכיבוש. הוא אפשר הכרזה על קרקעות כ"אדמות מדינה" לצורך הקמת התנחלויות, אשרר מבצעים, הריסות בתים וגירוש, ואף מעצרים של מאות אלפי פלסטינים, בהם גם קטינים, מאז 1967.

בג"ץ מאפשר משטר צבאי כבר למעלה מיובל שנים, באופן שנוצרת לפנינו אתנוקרטיה המיטיבה עם המתנחלים ומנשלת את הפלסטינים. הנטייה של בג"ץ לתת גושפנקא משפטית למהלכי הכיבוש מתחזקת בשנים האחרונות, ולכן יש הסבורים כי גם פסילת חוק ההסדרה מזיקה בטווח הארוך. לדידם, באותם מקרים נדירים שבהם פלסטינים זוכים לסעד מבית המשפט – כמו בחוק ההסדרה – עלול להיווצר הרושם הכוזב שהדמוקרטיה הישראלית מתפקדת וכי מערכת המשפט פועלת כנדרש.

אין חולק, כי סיום הכיבוש לא יגיע מבג"ץ, אבל בואו נהיה כנים – נכון להיום לאף אחד ממתנגדי הכיבוש אין אסטרטגיה יעילה כיצד לסיימו. ובינתיים, זכויות האדם של הפלסטינים מופרות באופן שיטתי, ואנשים סובלים. האם תפקידנו, כפעילי זכויות אדם, הוא לעצום עיניים ולפסול מראש כל פנייה לבג"ץ בגלל הפרינציפ? האם מותר לנו לוותר על הסיכוי, דחוק ככל שיהיה, שאשה פלסטינית אחת או ילד פלסטיני אחד יזכו לסעד משפטי? אינני סבורה כך. אחריותנו היא להגן כמיטב יכולתנו על הזקוקים להגנתנו.

ההגנה על זכויות האדם מורכבת כמובן משורה של מהלכים: הפגנות, תיעוד ופרסום, גיוס לחץ מבחוץ – כל אלה חשובים. אבל בארגז הכלים שלנו, בנסיבות הקיימות, עבודה משפטית היא אולי הכלי האפקטיבי מכולם. בפרפרזה על דברי ווינסטון צ'רצ'יל בנושא הדמוקרטיה, ליטיגציה היא האסטרטגיה הגרועה ביותר להגנה על זכויות פלסטינים – למעט כל האסטרטגיות האחרות.

וזה עובד. עתירות נגד התוואי של גדר ההפרדה הובילו לעשרות שינויים בשטח. בזכות התערבות בג"ץ, התוואי המקורי של הגדר, שאמור היה לבודד 16% משטחי הגדה, הוחלף בתוואי המבודד 9.4% "בלבד". באחרונה עתרנו ביחד עם קבוצת חקלאים פלסטינים מצפון הגדה בדרישה לפרק קטע באורך שישה קילומטרים מהגדר, ואם ההתדיינות תישא פרי, תהיה בכך בשורה של ממש לתושביהם של שלושה כפרים הסמוכים לג'נין.

איום הסיפוח המתקרב עלול להביא אתו הפרות קשות של זכויות אדם, מעבר למה שהכרנו עד כה. לצורך התמודדות עם האתגר הזה, וכלקח מחוק ההסדרה, יש להפריד בין הפוליטיקה לבין זכויות האדם. כוחות פוליטיים המחפשים אשרור משפטי לקריאתם לסיום הכיבוש צריכים לשקול היטב בטרם יעתרו לבג"ץ, שכן הדבר עלול להוביל להכרעות משפטיות שיכשירו את עצם שליטתה של ישראל בשטחים. לנו, פעילי זכויות אדם, לא צריכה להיות כל דילמה. אנחנו חייבים להשתמש בכלי המשפטי העומד לרשותנו בדמות בג"ץ, בלתי מושלם ככל שיהיה, כדי להגן על החיים עצמם של הפלסטינים.

הכותבת היא מנכ"לית המוקד להגנת הפרט, אשר נמנה על העותרים לבג"ץ נגד חוק ההסדרה

للمقالة بالعربية: لن تنهي  العُليا الإحتلال

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות