עם עבודת קודש לא סוגרות את החודש

מחאת העובדות הסוציאליות, בחודש שעבר
אסיא ריאן
אסיא ריאן

للمقالة بالعربية: العمل الاجتماعي مقدس، لكنه لا يطعم خبزا

 עבר יותר משבוע על תחילת מאבקן של העובדות הסוציאליות. ועדיין אנו שומעות קולות רבים המערערים על הרלוונטיות של מאבק זה, במיוחד בתקופה מורכבת זו. אני פונה לכל המערערים על זכותנו להיאבק, ואומרת אנחנו אמנם נלחמות למעננו, אבל גם למען הקהילות אותן אנו משרתות.

למי שאינו יודע, שירותי הרווחה במדינת ישראל מתוקצבים לפי שיטת המימון התואם, משמע המדינה מממנת 75% מתקציבי הרווחה של הרשויות המקומיות בתנאי שאלה ישלימו את השאר - 25%. עד כאן הכל ברור, אבל במציאות רוב הרשויות המקומיות לא מצליחות לתקצב את חלקן. ואז הממשלה חסרת האחריות מנסה ללמדן לקח, ומסרבת להעביר אליהן 75% מהמימון המגיע להן. יותר מזה, כספים אלה מועברים לרשויות מקומיות עשירות יותר, שיכולות לשלם 25% מהתקציב הכללי. ובכך, רשויות עניות הופכות לעניות יותר ורשויות עשירות מתעשרות. מיותר לציין שכשאני אומרת רשויות עניות, כוונתי היא ליישובים ערביים ויישובי פריפריה. בעזרת שיטה זו או בלעדיה, תקציב הרווחה במדינת ישראל קטן מאוד, לכן אין זה מפתיע שישראל נמצאת בדירוג הנמוך של ארגון המדינות המפותחות (OECD)

שיטת תקצוב עלובה זו, מעצבת את פניה המכוערות של מדיניות הרווחה ופניו המותשות של מקצוע העבודה הסוציאלית. רבות מאיתנו נאלצות לעבוד במשרה חלקית כי חלק מהרשויות המקומיות מצמצמות את אחוזי משרותינו על מנת לחסוך תקציבית. לרבים מכם אחוז המשרה מתבטא במשכורת ולא במספר שעות העבודה, המשימות הכרוכות באותה עבודה או בגודל האחריות המוטלת עליכם. אך בעבודה הסוציאלית זה שונה, במהלך שנות עבודתי הייתי עדה לעלייה רציפה ומתמדת בפניות לשירותי הרווחה. בתקופת הקורונה למשל, היינו כעובדות סוציאליות בחזית, כשכל המדינה הייתה בהסגר. כמות הפניות שהגיעה אליי בתקופת הקורונה הייתה כפולה ומכופלת, אך משרתי לא גדלה, שירותי הרווחה בעירי עבדו תחת אותם תנאים ותחת אותם תקציבים מצומצמים. 

 האנשים שפונים אלינו מצפים לקבל יחס מקצועי, תמיכה ועזרה. בפועל הם נתקלים בחומת תקצוב עלובה, עובדת סוציאלית אחת שמועסקת במשרה חלקית ומטפלת לבדה ב 300 תיקים משפחתיים. כל תיק זה משפחה שלמה עם סיפור משלה, וכל אדם בתוכה חייב תכנית התערבות מותאמת לצרכיו ומכוונת לשיקומו. רשימת הפניות לא מפסיקה לתפוח, צרכי המשפחות גדלים ולרשימת המשימות של כל אחת מאיתנו כעובדות סוציאליות מתווספות עוד משימות חדשות שאנו מתקשות לבצע.

 לא רק שנזרקנו לחזית ללא ציוד מגן נגד הקורונה, אלא גם ללא הגנה. בשנה האחרונה היינו עדים למקרי אלימות רבים, עובדות סוציאליות רבות דיווחו על פגיעה פיזית בעקבות התערבויות מקצועיות שעשו במסגרת תפקידן. אנחנו עובדות בסביבה לא בטוחה ובהיעדר תוכניות הגנה. בנוסף לכל המורכבות שתיארתי, אנחנו עובדות בתנאים קשים, לרבות בלי משרדים ואו לחילופין בחללי עבודה לא ראויים. בסוף החודש מגיעה הבשורה, בדמותה של משכורת עלובה שלא מספיקה לכסות את הוצאות המחייה הבסיסיים. הרי עובדת סוציאליות עם ותק של עשר שנים במקצוע תשתכר כ–7,000 שקל בממוצע; ואחרי 20 שנה — כ–7,800 שקל. ואז מתפלאים שאנחנו נשחקות!

כמו תמיד, גם בימים אלו אנחנו כעובדות הסוציאליות מובילות את מאבקה של חברה שלמה, ומבקשות לקבל את אשר מגיע לנו. אנו דורשות מהממשלה, להזרים תקציבים ליישובים ולשכונות הנזקקות לתמיכה, להפחית את עומס העבודה המוטל עלינו ולספק לנו תנאי העסקה הגונים על מנת שנוכל לקדם סוגיות סוציאליות חשובות. אנחנו מבקשות תנאים מכבדים וראויים כדי לעשות את המוטל עלינו, זוהי דרישה בסיסית שמגיעה לנו. 

הכותבת היא עובדת סוציאלית במקצועה, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית

للمقالة بالعربية: العمل الاجتماعي مقدس، لكنه لا يطعم خبزا

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות