על חבל דק

שתי נערות ערביות מאופרות בצבעים כהים בדרכן להופעת מטאל
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: السير على حبل رفيع

לא, אל תכתבי על פוליטיקת הזהויות, זה קשקוש מקושקש, אני אומרת לעצמי. למי איכפת? מילא, אחרי הקורונה דברים רבים ייעלמו, כולל שיח הזהויות הזה!. לא צריך את ג'ורג' פלויד כדי להמחיש את משמעותה והשלכותיה של פוליטיקת הזהויות, ואת "האחרות" שהיא מנכיחה. 

האחר במקרה שלי הוא גם אישה, אין מילים אשר יכולות לתאר את האחרות הנשית בחברה הערבית, אבל מה שבטוח היא אחרות שנמצאת בשוליים. לא, אני לא מתבכיינת, מפני שיש לי לפחות את הפריבילגיה לכתוב ולבטא את עצמי. לאחרונה מעיק עליי "עיוורונכם " כישראלים לאחרות שלנו כנשים ערביות. אבל באותה מידה גם, מעיקה עליי ההשתקה שמגיעה מבפנים - מתוך החברה הערבית. מישהי מאיתנו כנשים ערביות מעיזה - לעמוד ולהגיד קשה לי!

האחרות הזו אינה רק פוליטית, הרי השוליות שלנו כנשים ערביות כפולה. מצד אחד, אנחנו בנות מיעוט במרחב הישראלי. ומצד שני, אנחנו גם נשים בתוך חברה פטריארכלית שדוחקת אותנו לפינה. לא אזכיר כאן שוב את כל הנתונים שמוכיחים מחדש שמצבן הבריאותי, החברתי והכלכלי של הנשים הערביות מדרדר. 

אינני מפנה אצבע מאשימה כלפי אף גורם, הרי אין זו מטרתי. אני רוצה רק לספר לכם, שהחיים בשוליים הם חיי הישרדות אינסופיים. אולי אין זה מקומי לספר לכם על חיי השוליים של הנשים הערביות, וזה מקומן של נשות השוליים הערביות לספר בעצמן את סיפורן. אבל לאותן נשות שוליים אין עברית רהוטה, חדר משלהן ואינן פנויות לכתוב את סיפורן. הן עסוקות בלשרוד בעלים אלימים, להביא לחם הביתה ולא למות. נשים אלו בלי קול ובלי פנים בעיני החברה הערבית. האם תאשימו אותי באליטיזם אקדמאי אם אכתוב עליהן? אני לא אליטיסית מפני שאני גם בשוליים!

ככל שהשנים חולפות להן אני נחשפת לעוד סיפורים נשיים קשים, ומבינה עד כמה מעמדן של נשים ערביות בישראל נחות, ועד כמה זהויות הן כלי שימושי לדיכויין. חשוב לי לציין, שבתוך זהויות אלה שזורות להן הערבית והעברית יחד. ושאי אפשר להתעלם מהקושי העצום של הנשים הערביות להתבטא בעברית, קושי זה הוא בדיוק מה שמעכב את חדירתן למרחב הציבורי הישראלי והפיכתן לממשיות. כך שאני כמיהה תמיד להשמיע את קולן של אותן נשים, היות וגם זהותי כאישה ערבייה שברירית, עמומה והישרדותית. 

אז איזה קול תשמעו? ואיזה מילים תקראו? הרי זה חייב להיות בעברית אחרת לא תבינו! واذا لأ, ما رح تفهموني.

כן, זאת חוויתן של נשות השוליים. מצד אחד אף אחד לא מבין אותן, ומצד שני הן לא מבינות אחרים במרחב הציבורי מפני שאינן שולטות בשפת המרחב הדומיננטית. ככל שאני מתבוננת בעצמי ובנשים אחרות בחברה הערבית על כל גווניה, אני מבינה עד כמה אנחנו פגיעות. השוליות הכפולה פוצעת אותנו, כל יום מחדש. חוסר האונים שלנו כנשים ערביות אמיתי ובהתגשות מתמדת עם המסורת, הנורמות והתכתיבים הפטריארכליים. הקושי שלנו להשמיע את קולנו במרחב הציבורי הישראלי, הופך את זהותנו לפגומה ולא רלוונטית. ועדיין, אנו זקוקות ללגיטימציה ואישור קיומי ובסיסי לזהות זו במרחבים אלו.

ואני שואלת ותוהה, האם אי פעם אתעורר בבוקר, ולא אצטרך לענות על שאלת מאיפה העברית היפה שלך? ומתי תימחק תהיית אין לך מבטא מפי יהודים רבים!כאישה ערבייה הייתי חייבת לשלוט בעברית שליטה מלאה, כדי שלא אדחק לשוליים! אבל, בכל פעם שדברים אלו נאמרים לי, אני קולטת את  הפער ביני לבין קולי ומקומי.

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: السير على حبل رفيع

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות