"רוי - בוי" - לא תפוח רקוב

רוי בוי ביער הסודי
אמג'ד שביטה ועופר דגן

للمقالة بالعربية: "روي- بوي" ليس تفاحة فاسدة

בימים האחרונים התעורר זעזוע ציבורי רחב מהתנהגותו הגזענית והבוטה של השחקן רועי עוז המכונה "רוי - בוי" שתועד בווידאו מבזה ילדים ערבים - בדואים שפגש במהלך טיול משפחתי, ומנחיל לילדיו את היחס הפטרוני כלפיהם. הגינויים הרבים שהופנו לאקט פוגעני ומשפיל זה, ראויים ומוצדקים. אבל דווקא בעת הזו כשהזעזוע הציבורי כל כך עמוק, חשוב לזכור ולהזכיר – ש "רוי - בוי" אינו תפוח רקוב ולא עשב שוטה. הוא גדל בתוך ערוגה מדושנת היטב בייצוגים שמוזרמים חדשות לבקרים על ידי פוליטיקאים ועל ידי התקשורת לציבור הרחב, בהם מוצגת האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל כאיום חברתי, תרבותי, ולאומי.

כבר שנים ארוכות שהאוכלוסייה הערבית - הבדואית  מהווה מעין שק החבטות הקבוע של פוליטיקאים ואנשי ציבור מהימין. אחת לכמה חודשים עולה ה "גיבור" התורן ומאשים את הבדואים באופן כוללני בהאשמות שונות, מצייר אותם כסכנה לריבונות המדינה, ומתאר אותם כפראיים ואלימים. ההתבטאות המסיתה של ח"כ בצלאל סמוטריץ מהשבועות האחרונים בה תיאר את קצב הילודה באוכלוסייה הבדואית כפצצה שצריך לנטרל, היא הדוגמה האחרונה והעדכנית לתופעה זו. 

תופעה מדאיגה זו יכלה להיות בעיה קטנה או שולית, אם התקשורת הייתה מבצעת נאמנה את תפקידה, חושפת את גורמי העוני והאבטלה העמוקים וחוקרת את סיבות המחסור בתשתיות ושירותי חינוך ביישובים הבדואיים, מסקרת את אלפי הריסות הבתים שמתרחשות בכל שנה ואת מחאות הבדואים נגד מדיניות זו, עושה מאמץ להשמיע את קולם של האזרחים הערבים - הבדואים, ובוחנת כיצד ניתן לייצר מדיניות ציבורית שתיטיב את מצבם.

אבל מחקר שביצענו לאחרונה בעמותת סיכוי בשיתוף אתר העין השביעית מראה כי לא רק שהתקשורת לא עושה את כל הפעולות האלה, אלא שהיא נותנת רוח גבית משמעותית לתיאורים כוללניים, פוגעניים ומסיתים כלפי הבדואים בנגב. הנתונים, שאספה חברת יפעת ואשר סקרו את ייצוגה של האוכלוסייה הבדואית בחודשים מאי - יוני השנה בכלי התקשורת המרכזיים, מעידים כי 58% מהאייטמים שעסקו בחברה הבדואית הציגו אותה באור שלילי ועסקו ברובם בפשיעה ופלילים, וכי רק ב - 16% מהאייטמים שהתמקדו בחברה הבדואית ראיינו בפועל דוברים בדואים.

לעומת זאת, ממצא שאפשר לשאוב ממנו תקווה היה כי בקרב כלי התקשורת המקומיים בנגב שיעור האייטמים החיוביים שעסקו בחברה הבדואית היה גבוה פי שניים ביחס לתקשורת הארצית. כנראה כשבוחנים את האירועים בעת התרחשותם, ניתן לראות אותם באופן שמשקף נאמנה את המציאות. ממצאים אלה מעידים על כך שהתקשורת הישראלית מייסדת במכוון דעת קהל עוינת, מפוחדת ולעיתים אלימה כלפי האוכלוסייה הכי מוחלשת בישראל. 

הגינויים להתנהגותו הפרטנית והפוגענית של השחקן רועי עוז חשובים, והעיסוק התקשורתי בהם מוצדק. אבל הזעזוע הציבורי הרחב שמופנה כעת להתנהגות המגונה של אדם אחד, הוא גם הזדמנות לבדק בית עמוק בזירה הציבורית ובפוליטיקה הישראלית. על מנהלי העיתונים, ערוצי הטלוויזיה והרדיו ואתרי האינטרנט לשאול את עצמם – מה היה חלקם ביצירת תרבות שמאפשרת למקרים מסוג זה לצמוח. אבל מעל לכל חשוב שישאלו את עצמם  – כיצד הם יכולים בעתיד לסקר ולייצג את החברה הבדואית בנגב באופן יותר אחראי והגון.

זו לא חוכמה גדולה לגבות מחירים ציבוריים מכוכב ילדים אלמוני יחסית. המבחן האמיתי של התקשורת הישראלית, בפעם הבאה יהיה כשאיש ציבור בכיר יסית ויבזה את הערבים הבדואים – האם גם אז יגבה ממנו השיח הציבורי את אותם המחירים? ועד אז, יעשו טוב כלי התקשורת אם יגדילו משמעותית את ייצוגם של הערבים הבדואים באייטמים המסקרים את החברה הבדואית ובכלל, ויזמו כתבות תחקיר עמוקות אשר עוסקות בגורמי העוני ובפתרונות אשר ישנו את מציאות חיי בני ובנות החברה הבדואית.

הכותבים הם מנכ"לים שותפים של עמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל

للمقالة بالعربية: "روي- بوي" ليس تفاحة فاسدة

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות