החברה הערבית בישראל: כלים שלובים

יוסי אמיתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קבוצת נשים ערביות, גבר חרדי ובנו סמוך לשער יפו של העיר העתיקה
פלסטינים: הלאומיות הפלסטינית אינה מקור הצרהצילום: אמיל סלמן
יוסי אמיתי

للمقالة بالعربية: المجتمع العربي نزعات متشابكة

לפני שנים רבות, בעת שהייתי סטודנט לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב (לצד לימודי המזרח התיכון, אהבתי הגדולה), התנהל ויכוח מעניין בין שניים מבכירי הסוציולוגים באקדמיה הישראלית, שנדרשו לשאלת המגמה הדומיננטית בחברה הערבית בישראל. אחד מהם טען כי פני האזרחים הערבים להשתלבות במדינה ובמערכותיה (ישראליזציה), ואילו עמיתו טען כי פניהם לבידול מן המדינה, ולמתן ביטוי מובהק לזהותם הלאומית (פלסטיניזציה). אני סברתי אז, וסבור גם כיום, ששתי המגמות משולבות ומותנות זו בזו: ככל שמתחזקת מגמת השתלבותם של האזרחים הערבים במדינה ובמערכותיה, כך מתעצם הביטוי שהם נותנים לזהותם הלאומית הפלסטינית.

לא קלה הייתה דרכם של האזרחים הערבים שנותרו בתחומי ישראל לאחר שנדמו התותחים במלחמת 1948. די אם נזכיר את 18 שנות הממשל הצבאי, שביסודו הגבלות התנועה הדרקוניות; ההפקעות המסיביות של קרקעות ערביות; הדרתם של האזרחים הערבים לאורך שנים מחברות בארגונים חברתיים ופוליטיים ישראליים; הטראומות שפקדו אותם כדוגמת טבח כפר קאסם, אירועי "יום האדמה" ואירועי אוקטובר 2000. על כל אלה ריחף צילה הקודר של הנכבה שריסקה את הקהילה הפוליטית הפלסטינית מבחינה חברתית ופוליטית, ואיימה להפוך את שארית הפליטה שנותרה בתחומי ישראל לאבק אדם. נדרשו תעצומות נפש כדי להסתגל למציאות החדשה של מיעוט ערבי במדינה היהודית ולשרוד את התלאות הטראומטיות שחוו.

הדורות הבאים של האזרחים הערבים לא שכחו ולא ישכחו את הנכבה, והיא נוכחת גם כיום בכל היבט של חייהם. אבל הם לא שקעו בזיכרונות העבר, אלא נשאו עיניהם אל העתיד. לאחר ביטול הממשל הצבאי בעת כהונתו של לוי אשכול כראש ממשלה, נראה היה כי נסללה הדרך לתהליך המבורך של הפיכתה של ישראל מ"ישוב" המחויב בעיקר לאזרחים היהודים ל"מדינה" המחויבת, בהגדרה, לשוויון זכויות מלא לכלל אזרחיה. בתקופה זו התעצם המיעוט הערבי בישראל מבחינה כמותית ואיכותית במגוון תחומים. התחזקותו העניקה לו זקיפות קומה וביטחון עצמי ברוח הכלים השלובים שנזכרו לעיל: "ישראליזציה" לצד "פלסטיניזציה". 

אולם בשנים האחרונות אנו עדים ל"סיבוב פרסה" ביחס המדינה אל אזרחיה הערבים; מעין חזרה מ"מדינה" ל"ישוב". בהשראת שלטון הימין מתנהל מסע דה - לגיטימציה והסתה כנגד המיעוט הערבי, אם זה בהפחדת הבוחרים היהודים מפני הערבים ה"נוהרים לקלפיות", או בהצגת נציגיהם הנבחרים כ "תומכי טרור". גולת הכותרת של קמפיין מרושע זה הוא "חוק הלאום", על מאפייניו ומסריו הגזעניים.

אולם התמורות שהתחוללו בחברה הערבית בישראל מאפשרות עמידה נחושה למול ההסתה והדה - לגיטימציה. המיעוט הלאומי הערבי - פלסטיני אינו מוכן עוד להשלים עם מעמד של מקבץ אנושי נטול זהות קולקטיבית. הדור הצעיר הערבי משתוקק לעבור משלב המחאה לשלב ההשפעה ולהשיג הישגים עבור המגזר כולו, מבלי לוותר על זהותו הלאומית המיוחדת. אלה הם כלים שלובים שלא ניתן להפריד ביניהם. במישור הפוליטי, שותפות עם החברה היהודית היא חיונית למהלך האסטרטגי הזה, וזו גם עמדתה של הרשימה המשותפת.

ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, סבור כנראה כי הזהות הלאומית הפלסטינית סותרת השתלבות בחברה הישראלית. במאמר שפרסם לאחרונה ב - Ynet ("איימן עודה ברמאללה הוא משל על מבוי סתום") הוא נאחז בהשתתפותו של איימן עודה במסיבת העיתונאים המשותפת של הפלגים הפלסטיניים כקולב לתלות עליו תובנות לגבי תהליכים ומשברים בחברה הערבית. הוא קובע, בין היתר, כי "בפני המפלגות הערביות ניצב קושי מהותי לטעת אחיזה בלב הקונצנזוס של הציבור היהודי". 

מעבר להחמצת תמיכתו של עודה בפיוס הפנים - פלסטיני כצעד מקדים קריטי למימוש חזון  שתי המדינות, נדמה לי שמילשטיין מחמיץ דבר מה נוסף. הרשימה המשותפת פעילה יותר מתמיד בשיח הפוליטי הישראלי ומרחיבה את נוכחותה בקרב הקהל היהודי בישראל. הדבר ניכר בבחירות האחרונות לכנסת, והתהליך צפוי להתרחב, כפי שמציע איימן עודה. ה"קונצנזוס היהודי" הנוכחי שמזכיר מילשטיין, הרואה סתירה בין השתלבות בישראל לבין זהות לאומית פלסטינית, אינו גזירת גורל, ואין סיבה ששוחרי השוויון והדמוקרטיה בשני המגזרים ייאחזו בו.

עוד טוען מילשטיין כי יש לפוליטיקאים הערבים קושי לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לרצות להשתלב, וגם לדבוק במשנה רעיונית השוללת את הציונות. האם מצפה מילשטיין שהציבור הערבי יאמץ לחיקו את הציונות? כלום  דגליה, סמליה ומסריה רלוונטיים עבור האזרחים הערבים? הוא מוסיף ואומר כי ישנם פערי יסוד בין יהודים לערבים שלא יגושרו כל עוד המשנה הרעיונית של המפלגות הערביות לא משתנה, ומפלגות יהודיות אינן מציבות ברשימותיהן אזרחים יהודים. כדאי להזכיר למילשטיין: תמורות פרגמטיות במשנות הרעיוניות של המפלגות הערביות בישראל מתרחשות כל הזמן, אך הן נענות בהתחזקות מגמת ההדרה של האזרחים הערבים מצד מרבית המפלגות היהודיות. המגמות הפוכות, אך התביעות של מילשטיין עדיין מרוכזות בעיקר בערבים.

למרות כל זאת, אין לאבד תקווה שדווקא הכלים השלובים שפועלים בחברה הערבית, ומפלסים דרך אל החברה היהודית, הם שיחוללו את התמורה החיובית ביחסי שתי החברות בארץ הזאת. תמורה זו לבטח לא תבוא מפרשנויות הממשיכות להחשיב את הלאומיות הפלסטינית כמקור הצרה.


יוסי אמיתי הוא מזרחן וכותב אורח בפורום לחשיבה אזורית. בעבר היה מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר

للمقالة بالعربية: المجتمع العربي نزعات متشابكة

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ