מהפכת בלפור: הם באמת לא ימין ולא שמאל

יעל מרום
יעל מרום
יעל מרום
יעל מרום

للمقالة بالعربية: ثورة بلفور: لا يمينية ولا يسارية

מזה ארבעה שבועות מתפתחת אל מול בית ראש הממשלה בבלפור בירושלים מחאה עממית עיקשת, שלוקחים בה חלק סטודנטים לצד אמהות מבוגרות וקשישים, מזרחים לצד אשכנזים, להט״בים וסטרייטים, דתיים וחילונים, בנוסף למספר קטן, אך הולך וגדל, של פלסטינים אזרחי ישראל ויוצאי אתיופיה. מחאה זו לא מובלת על ידי ״מקצועני הפגנות״, עובדי ארגונים ופעילים ותיקים. מי שמובילים אותה הם אלפי צעירות וצעירים, שמשהו פקע מתוכם בשנה האחרונה עקב שלוש מערכות בחירות, תיקי השחיתות של נתניהו ומשבר הקורונה שזרק רבים מהם לאבטלה. זהו שבר שממנו בוקעת הזדמנות אמיתית ואולי חד פעמית לתחילתו של שינוי.

מתחילת המחאה מנסים בתקשורת להכתיר מנהיגים ולהבין מהי דרישתם. ב -2011 מחו על מחירי הדיור ויוקר המחייה. מי שהוכתרו אז כמנהיגי המחאה ערכו מסיבות עיתונאים יום וליל. ולכן היה קל לתקשורת ולממסד להבין - ובהתאם לפרקה מבלי שהגיעה להישגים ממשיים. 

אז מה הם רוצים עכשיו? ומי לעזאזל מכוון את כל זה? התשובה פשוטה, וכנראה שזה מה שקשה לממסד להבין: הצעירים האלו, שעבור רבים מהם אלו ההפגנות הראשונות בחייהם - שלא הכירו עולם ללא נתניהו, שנולדו לעולם ללא תקווה לשלום, שבו צמד המילים ״יפה נפש" נחשב לקללה, שבו המדינה חושבת שתפקידם של האזרחים הוא לשרת אותה - רוצים שינוי רדיקלי. הם לא רוצים לקנות יותר בזול, אלא לשנות את השיטה. הם רוצים מנהיגות שדואגת להם, ועולם שיש בו מקום לאהבה ולא רק לציניות מייאשת, ניכור ושנאה. 

הם לא מוכנים לקבל יותר את האלימות של המשטר. זה שמפעיל עכשיו נגדם מכת״זיות ופרשים, אלות ומכות של שוטרים, ומפיץ השמצות פרועות נגדם בתקשורת ובמדיה החברתית. והם מבינים יפה מאוד שמה שהם זוכים לטעום ממנו על קצה המזלג כעת הוא מנת חלקם של ציבורים שלמים שעד עכשיו התעלמו מהם. פלסטינים, יוצאי אתיופיה, חרדים ומזרחים. זהו חיבור מאבקים אותנטי, כזה שמגיע הישר מתוך הבטן - בלי שום ארגון או מאמר אקדמי צדקני.

זה לא אקראי שהקריאה החזקה והנשמעת ביותר במהלך מחאה זו, היא ״צדק לסולומון, צדק לאיאד״. דמויותיהם המאוירות של סלומון טקה ואיאד אלחאלק הפכו לסמלי המחאה. סלומון בן ה 18 היה בנם של יוצאי אתיופיה מקריית חיים, הוא נורה למוות על ידי שוטר באירוע מזעזע ב-30 ביוני בשנה שעברה. איאד לעומתו, צעיר פלסטיני אוטיסט, נורה למוות על ידי שוטרים באירוע מזעזע נוסף ב-30 במאי, כשהיה בדרכו למרכז לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. 

הם באמת ״לא ימין ולא שמאל״, כמו שטוענים בזלזול נגדם בשמאל הישן. הם יוצרים שפה חדשה, ולא מוכנים לקבל את הפרדיגמות והחלוקות הישנות. הם מנסחים שיח שלא מוכן ליפול להפרדה הגסה בין יהודים וערבים, בין ימנים לשמאלנים, בין מזרחים לאשכנזים, בין נשים לגברים. זה שיח שמאפשר לאנשים לשנות את דעתם. יש משהו כל כך צפוי בחלוקה לימין ושמאל, שבה כל אחד יודע בדיוק את מקומו ותפקידו. מחאת 2020 כל כך לא צפויה, ככה שקשה מאוד לפורר ולסכל אותה. היא מפתיעה כל פעם מחדש, וזה מאתגר את כל החושים, את החשיבה והרגשות. 

ואכן, בהפגנות בלפור יש בליל של מסרים וסיסמאות שאיכשהו משתלב יחד בסינרגיה: דור שלם דורש עתיד, הון שלטון עולם תחתון, ביבי לכלא, לא נוותר עד שביבי יתפטר, צדק לסולומון צדק לאיאד, ACAB, לא לדיקטטורה, לא לאפרטהייד, שוטר אלים חייב להיות בפנים, כיבוש אלים הורס את האקלים, דמוקרטיה עכשיו ומושחתים נמאסתם. 

מכנים אותם בלעג ״פתיתי שלג מיוחדים״, אבל זה אולי הדור הסולידרי ביותר ורחב האופקים שנולד בארץ זו. דור שמחובר ויודע בדיוק מה קורה עכשיו מעבר לים, דור שרוצה ללמוד. דור שהוא תוצר של שילובם של בעלי מוגבלויות בחברה לעומת הדורות הקודמים שחוו רק הפרדה. דור פמיניסטי שגדל בעולם שבו הנהגה נשית  מובילה, הינה זכות טבעית. דור שהלהטב״קים שלו כבר לא מתחבאים מבוישים בארון, אלא מכתיבים מציאות פחות חד מימדית ובינארית. זה לא מקרי שצבע מחאה זו הוא וורוד, זו מחאה שקוראת תיגר על כל הכללים הישנים. 

באופן הכי פמיניסטי שיש, כל אחת וכל אחד יכולים להיות מנהיגים ומנהיגות במחאה זו. להתארגן על מגפון, להתקבץ בחבורת מתופפים, להתחפש, להכין שלט עם מסר אישי. יש מי שפותחת איוונט, שמארגן הסעות, שבונה מייצגים, שיוזמות מעגלי מדיטציה או טיפול נפשי, שמקים צוותי ניקיון, שדואגת לעורכי דין. והם לא עסוקים בגזירת קופונים, בקרדיט ובאגו של עצמם. וכך, כל הפגנה היא סך כל מסרי אותם האנשים שנמצאים בה באותו רגע נתון. אין הכתבת נאומים ומסרים, מי שמגיע - משפיע. 

״די לשחיתות ולגזענות, רוצים צדק וחופש מהים עד הירדן״, קרא שלט ענק בערבית שהוצב במרכז כיכר פריז בהפגנת הענק ביום שבת האחרון. נראה לי שמרבית המפגינים היו חותמים על המסר הטבעי הזה. הם לא מבקשים פחות ריכוזיות, הם לא רוצים ועדת חקירה, והם לא יסתפקו ב״ועדת טרכטנברג״ חדשה. הם רוצים עתיד של שלום ונורמליות, שלטון נקי משחיתות וחיים בכבוד לכולם. והם מבינים שבלי להעיף את הקסם המאגי הזה שנקרא נתניהו, שהפך את השנאה וההסתה לכלי החשוב ביותר בארסנל הדיכוי והשליטה שלו, ובלי ליצור מנגנון שלא יאפשר שחיתות וניצול עתידי של הכוח באותו האופן - אין להם שום סיכוי אפילו להתחיל לחלום.

הייתי כמעט בכל ההפגנות בבלפור, עברתי בין מפגינים על הגשרים ובצמתים, וגם מול ביתו של אוחנה בהפגנה נגד האלימות המשטרתית. ואפילו אותי, שפיתחתי שריון ציני במהלך שנים ארוכות של ריצה ממחאה נגד הכיבוש והאפליה למחאה בעד צדק חברתי - הפגנות אלו ממלאות בתקווה. במובנים רבים - לרגע הזה חיכינו, כולנו כפעילים הנאבקים כבר עשורים למען חופש ושוויון מהנהר לירדן. 

לא צריך להיות תמימים. מחאת בלפור לא תוביל מיד לסיום הכיבוש והאפרטהייד, וגם לא לעלייתם של מנהיגי שמאל כמו AOC או איימן עודה. רוב הסיכויים שמה שנקבל בעקבותיה זה מנהיגי ימין כמו נפתלי בנט או גדעון סער. אבל ניצחונם של המפגינים יכול להיות הצעד הראשון בשחרורה של המדינה הזאת מהאמונה הכמעט דתית שיש רק את נתניהו ושאין שום דבר אחר. אז, ורק אז נוכל להתפנות לבנות אלטרנטיבה פוליטית אמיתית ושוויונית. 

הכותבת היא עיתונאית עצמאית שמשתתפת במחאה

للمقالة بالعربية: ثورة بلفور: لا يمينية ولا يسارية

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור







לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות