החיים בחברה הערבית מבעיתים אותי

נשים במזרח ירושלים
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: ترعبني فكرة العيش بالمجتمع العربي

מעולם לא חשבתי לעסוק בסוגיות פמיניסטיות; הרי כל מה שנוגע לפמיניזם נתפש כ"נגוע" או"מצורע" לא רק בחברה הערבית. יחד עם זאת, נמאס לי גם מהפוליטיקלי קורקט, ועוד נמאס לי מכל הנשים שחיות בתודעה כוזבת וטוענות שהן חופשיות ושאין דיכוי. מפני שברגע שבוחנים מקרוב את הרבדים התרבותיים - פמיניסטיים בחברה הערבית, מבינים שהדרך לשחרור עוד ארוכה.

נוח לי לכתוב עליי ובשמי, כמו כן נוח לי ולאחרות לייצר טקסטים סטריליים ריקים מדילמות מגדריות. אנחנו הנשים (הערביות) אלופות בכתיבה סטרילית המתכחשת למציאות, הרי זו הדרך היחידה בה מותר לנו להתבטא!

ועדיין אם נחצה את גבול המותר, החרם החברתי ינחת עלינו כמכת ברק. לחצות את הגבול משמעו לפגוע בתדמיתה של החברה הערבית שאין בה כל פגם. כן הרי אין בחברה זו להטב"ים, טרנסגנ'דרים, טבעוניים ונשים פמיניסטיות. ועכשיו תעמוד האחת ותשאל; " מה את שחה!?", ואענה לה שלצערי המציאות הוכיחה לרבות ורבים מאיתנו שאין שום מקום לביקורת בחברה הערבית. תקרית טחינת אל-ארז הוכיחה לנו מעל לכל ספק כנשים ערביות, שאין לנו שום זכות להביע עמדה בנושאים שנויים במחלוקת דוגמת זהויות מיניות ושיח להט"בי.

כל מה שג'וליה זהר מנכ"לית מפעל טחינת אל-ארז עשתה זה להביע את תמיכתה בהקמת קו חם ללהט"בים ערביים, היא לא כתבה טור דעה בנושא זהויות מיניות אלטרנטיביות! אבל בואו נעזוב את טחנת אל-ארז בצד, וגם את הלהטבי"ם הערביים - אני די פסימית בעניין זה - סערת טחינת אל-ארז הוכיחה מעל כל ספק שעמדתה של החברה הערבית כלפי מעמדן של נשים וכלפי קבוצות מיעוט מגדריות אחרות לא השתנתה כלל.

יעיד על כך מאמרה של החוקרת מנאר חסן שיצא ב-1999 תחת הכותרת "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה". מאז שיצא מאמר חשוב זה לאור ועד לרגע זה, שיח הכבוד שלוט ואף משמר מנגנונים חברתיים פטריארכליים. ולעניינו, חסן מתארת במאמרה גם את האיומים שקיבלה בעקבות החלטתה להקים את ארגון "אל-פנאר" אשר חרט על דגלו הפסקת תופעת רצח נשים. 

אבל באופן מפתיע, חרם חברתי בחברה הערבית אינו מנת חלקן של נשים ערביות בלבד אלא גם של גברים ערביים. זה קרה למוסבאח חלבי שחיבר את הספר "יומנה של צעירה דרוזית" בשנת 1991, בו התייחס למעמדן של נשים בחברה הדרוזית. ספרו של חלבי נשרף. אך זו הייתה עוד הוכחה שכל עוד הסוגיות שעל הפרק עוסקות במגדר ובמיניות וחושפות את הדיכוי הפטריארכלי בחברה הערבית, מין הכותב לא כל כך משנה!

והנה, התוצאה הישירה של הענישה וההשתקה הזו על רבדיה, שיתוק עמוק של חברה שלמה. ותעמוד האחת ותטען מתוך תודעה כוזבת "ששום דבר לא יעצור בעדנו כנשים ערביות". ואודה בפניה שקל מאוד לעסוק בעניינים פוליטיים מפלגתיים במקום לעסוק בתהליכים חברתיים - תרבותיים עמוקים שמתרחשים בחברה הערבית. לעומת זאת, קשה להפנות את הזרקור פנימה ולעסוק בזהויות מגדריות ומיניות שלא נכנעות לסדר החברתי הפטריארכלי הקיים, הרי זה מסוכן מאוד לשמוע על חלומותיהן ומיניותן של נערות בחברה פטריארכלית!

 מנאר חסן, ג'וליה זהר ומוסבאח חלבי היו מספיק אמיצים להאיר את אחת הנקודות החשוכות ביותר בחיי בחברה הערבית. אבל, כל עוד לא נסכים להתמודד עם סוגיות אלה, החברה הערבית תמשיך להיות בית כלא שעצם המחשבה על המשך החיים בתוכו מצמררת!

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: ترعبني فكرة العيش بالمجتمع العربي

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות