אני פלסטינית בוגדת? מה עם בן זאיד?

דגלי איחוד האמירויות וישראל בנתניה, החודש
ראידה אדון
ראידה אדון

للمقالة بالعربية: أنا فلسطينية خائنة؟ ماذا عن بن زايد؟

אני פלסטינית בוגדת? מה עם בן זאיד? סוף סוף ישראל מגשימה את אחד מחלמותיה הרטובים — נרמול יחסיה עם אחת ממדינות המפרץ. יש לה הסכם שלום עם איחוד האמירויות. ועדיין, המחשבה היחידה שהשתלטה עליי מהרגע ששמעתי הכרזה זו, היתה הפיכתו של העם הפלסטיני שוב לכלי משחק בידי שליטי מדינות ערב למיניהם. הרי אין יותר תמוהה בעיני מאשר ההכרזה על הסכם שלום עם איחוד האמירויות, כאשר אין הסכם שלום עם הפלסטינים שחיים בתוך ישראל. הפלסטינים שחיים בישראל דחוקים כסרדינים בכלא הגדול ששמו עזה, הפלסטינים בגדה חיים מאחורי גדרות הפרדה והערבים אזרחי המדינה מרגישים לא שייכים. ועדיין רבים חושבים שאנו עומדים אל מול רגע היסטורי. למה? אלוהים יודע. האם נראה בקרוב אנשים מהאיחוד האמירויות נוהרים לארץ ?אני בספק, הרי יש שלום עם מצרים וגם עם ירדן, אבל לא המצרים ולא הירדנים נהרו לארץ.

אני דורשת מהעולם הערבי להפסיק לנופף בדגל התמיכה במדינה פלסטינית, מפני שהפלסטינים חיים כפליטים משוללי כל זכויות במדינותיהם. ערבים בעולם הערבי מתייחסים לפלסטינים שחיים בארץ כבוגדים. למרות שהיסטורית הערבים אזרחי המדינה נלחמו על אדמתם ובתיהם ב־48 ואף ממשיכם עד לרגע זה להיאחז בזהותם וזכרונותיהם.

אבל למרבה האירוניה פלסטינים לא חיים רק בעזה, רמאללה ובית לחם, אלא גם בתוך גבולות הקו הירוק. לפלסטנים אלה לא היו הרבה ברירות, התעודה הכחולה נכפתה עליהם. הפלסטינים שחיים בתוך ישראל רואים את הריסות בתיהם, הנישול מרכושם והפקעת אדמותיהם ועדיין לא זורקים אפילו אבן אחת. להפך, הם מנסים להשתלב ולהשתייך ללא הצלחה. אבל מעל לכל הם במלכוד: העולם הערבי מתייחס אליהם כאל בוגדים, וישראלים רבים חושבים שהם סכיזופרניים, מפוצלי זהויות. אז הסכמי השלום האלה מצד אחד משמחים, אבל מצד שני שולחים לפלסטינים מסר ברור, שבמערכה מול ישראל הם לבד.

לך תסביר לכל ישראלי מצוי שהובסנו במלחמת-48 והפכנו לפליטים רדופי זיכרונות ושאנו מעבירים את הטראומה מדור לדור. אין לנו דגל לאום לנופף בו, ואוי ואבוי לנו אם ננופף בדגל הפלסטיני שיאיים על ביטחונה של ישראל. אין לנו יום עצמאות כדי לחגוג כבני חורין. אנחנו זרים, מבקרים ועוברי אורח במדינה זו.

גרוע מזה, חלק מהציבור הישראלי מרשה לעצמו לשחק בזהותנו הלאומית. הרי בעת מלחמה וקונפלקטים אנחנו הופכים פתאום לפלסטינים ומפסיקים להיות ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה וכשרה. אני אישית מפסיקה להיות אמנית ישראלית. בסיטואציות אחרות אנחנו סתם קישוט נחמד באמצעותו משווקים את דו-קיום ריק מתוכן.

אז תמשיכו להגיד לעצמכם שיש לכם קצת ערבים, לא פלסטינים, במקומות עבודתכם. בצורות אלו ואחרות זהותם של הפלסטינים אזרחי המדינה נשלטת על ידי הישראלים — ועכשיו, עם ההסכם, גם על ידי מדינות ערב. אני כאמנית לא יכולה לשתף את סרטי הווידאו־ארט שיצרתי בפסטיבלים אמנותיים המתקיימים במדינות ערב, מפני שאלה נתמכים על ידי קרנות ישראליות. ברגע שאני עושה זאת אני הופכת לבוגדת מפני שלקחתי כסף ישראלי. אבל כשמוחמד בן זאיד עושה הסכם שלום עם ישראל ודואג לאינטרסים שלו על חשבון זהותי הפלסטינית, הוא אינו בוגד.

אנחנו אזרחים סוג ב' שמישהו תמיד יפקד ויפקח עלינו. ההישגים שנגיע אליהם יהיו תמיד בזכות זה שיהודי המדינה "נתנו לנו" את ההזדמנות לעשות זאת. לפעמים, כשאני רוכבת על האופניים ברחובות העיר, ורואה את עובדי הבניין הערבים, אני תוהה ביני לבין עצמי האם הארץ שייכת לאלה שבנו אותה או לאלה שגרים בה.

הכותבת שחקנית ואמנית

للمقالة بالعربية: أنا فلسطينية خائنة؟ ماذا عن بن زايد؟

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות