ללא הכנה מוקדמת, אין מקום לחיילים ביישובים הערביים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שוטרים וחיילים בודקים מכוניות בזמן הגבלות התנועה, באפריל
ד"ר עידית שפרן גיטלמן וד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא

للمقالة بالعربية: دون تحضير مُسبق لا مكان للجنود في البلدات العربية

זה לא סוד שרבות מהערים המתויגות כאדומות ועליהן חל סגר לילי, הן ערביות. עובדה זו הופכת את הוראת הצבת אלפי חיילים בערים האדומות לקראת סגר זה  ע"י שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ, לרגישה במיוחד.

כזכור, בעיצומו של הגל הראשון, קיבל פיקוד העורף עליו את האחריות לסיוע לוגיסטי בערים בהן הוטל סגר בשל שיעור תחלואה גבוה - כמו בני ברק - כאשר עיקר פעילות החיילים הסתכמה באספקת מזון לתושבים הסגורים בבתיהם. על אף החששות מפני כניסת חיילים לערים חרדיות, ולמעט מקרים חריגים, התקבלו החיילים אז בהוקרת תודה. עובדה זו ניתן לייחס לכמה סיבות, בין היתר, לכך שאחריות הצבא לא כללה הפעלת סמכויות לאכיפת הסגר והנחיות משרד הבריאות אשר נותרו בידי המשטרה, התדרוך שהחיילים קיבלו - לנהוג בנימוס ובהבנה באזרחים. בנוסף, לשיתוף הפעולה המוצלח עם ההנהגה הדתית המקומית.

ואולם, כניסת חיילים במדים לערים ערביות צפויה להיות טעונה ומורכבת יותר, וחשוב לתת עליה את הדעת לפני מעשה. ראשית, צריך לומר את הידוע לכל - על אף השוני באורח החיים בין החברה הערבית לחרדית, החיילים היהודים והאוכלוסייה החרדית חולקים הרבה מן המשותף. כן, החייל הממוצע אינו מבדיל בין חרדי, ליטאי לחסידי, אך בטח ובטח לא עומדת לרשותו הבנה מספקת (כלשהי) לתרבות ולניואנסים המקובלים ביישובים הערביים. מעבר לסוגיות התרבותיות ביישובים הערביים מתקיים, באופן מובנה גם חשד הדדי. ההיכרות עם 'הצד השני' נעשית ברוב המקרים דרך משקפי הסכסוך - הן בפן הממשי והן בסמלי. בפן הסמלי - בזיכרונם של חלק ניכר מהאזרחים הערבים עדיין חקוק הממשל הצבאי שצה"ל כפה בעשורים הראשונים להקמתה של המדינה. בפן הממשי - צה"ל הוא הריבון בשטחים הכבושים והוא בעימות תמידי עם בני עמם הפלסטינים. בנוסף לכך, קיים חשש כי החיילים יעניקו פרשנות ביטחונית תכופה לסיטואציות אזרחיות, ויפעילו אלימות יתר כאשר מדובר באזרחים ערבים.  

מי שמעוניין לראות את הבעייתיות המובנית במודל עבודתם של כוחות הביטחון, אשר בהחלט אינם מיומנים לפעול בקרב אוכלוסיות אזרחית, לא צריך להרחיק עד שטחי הגדה המערבית - מספיק לנסוע ליפו. אם המשטרה מתקשה לפעול בעיר מעורבת כמו יפו, על אף שבין שורותיה נמנים לא מעט שוטרים ערבים, ולמרות מאמציה הרבים לבנות יחסי אמון עם התושבים. הצבא לעומתה יתקשה פי אלף לפעול, על כן עליו להכין את עצמו ברגישות ובצניעות הנדרשת.

יש אפוא כמה צעדים הכרחיים ומצטברים אשר יבטחיו את הצלחתו של מהלך זה. על מנת להעניק לצעדים הללו לגיטימציה אל מול הציבור הערבי, על התכנון להתבצע תוך שיתוף פעולה הדוק עם המנהיגות הפוליטית - כולל חברי הכנסת של המשותפת, ועדת המעקב העליונה, וכלה בוועד ראשי הרשויות הערביות. ברמת הפעלת החיילים בשטח, יש לייצור שיתוף פעולה עם ההנהגה המקומית, לרבות ההנהגה הדתית וארגוני החברה האזרחית, שמבינים לעומק את האוכלוסייה המקומית ואת צרכיה השונים. פרט לכך, יש לדבוק בעיקרון לפיו משימות שיטור ואכיפה הן באחריותה הבלעדית של המשטרה, מפני שהיא הגורם בעל הניסיון הרחב מתוך כלל הגורמים המעורבים. אין זה סותר את העובדה כי על משטרת ישראל לתגבר את מערך הכוחות המוגבל והמצומצם שלה ביישובים הערביים - אך זהו נושא לרשימה נפרדת. 

ככלל, על הצבא להגביל את עצמו למשימות סיוע בדומה למה שנעשה בערים היהודיות, ובכך יפחת הסיכוי להתנגדות ולהתפתחותם של אירועים אלימים מצדו של הציבור הערבי. כמו כן, בהתאם למדיניות שאומצה בגל הראשון בערים החרדיות, חשוב שהחיילים לא יישאו נשק ולא ילבשו אפודים, כדי להפחית חששות והתלקחות עימותים עם התושבים. לבסוף, בדומה להכנה שעברו החיילים לפני כניסתם לערים חרדיות, יש להכינם לפני כניסתם לערים ערביות, תוך מתן דגש על הרגישות הרבה הכרוכה בכניסתם ליישובים אלה. 

נגיף הקורונה אינו מבדיל בין דת, לאום או מין, והמלחמה בו הינה מלחמה משותפת לכולנו. אך מלחמה זו, צריכה להיעשות ברגישות הנדרשת ותוך הבנת המגבלות והמורכבויות, שלא נעלמו עם פרוץ המגיפה. 

ד"ר שפרן גיטלמן היא ראש התכנית לצבא-חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה; ד"ר חדאד חאג'-יחיא היא ראש התוכנית לחברה הערבית בישראל במכון

للمقالة بالعربية: دون تحضير مُسبق لا مكان للجنود في البلدات العربية

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ