הצבא לא פשט את מדיו

איל שגיא ביזאוי
בגין, סאדאת וקרטר, בטקס החתימה על הסכם השלום
איל שגיא ביזאוי

للمقالة بالعربية: لم يخلع الجيش الإسرائيلي زيهُ

אחרי ההתרגשות רבתי שאחזה בכמה מאתנו בעקבות השמאל-טוק של יונית לוי מערוץ 12 עם שדרני החדשות מדובאי ומבחריין, לא יכולתי שלא להתרפק על הזיכרון המתוק של השידור המשותף, הראשון ולדעתי גם היחיד, של הטלוויזיה המצרית והישראלית בעקבות חתימת הסכמי השלום בין המדינות במרץ 1979.

כאשר השדרן המצרי מעתז א-דמרדאש הציג את המחווה המצרית לצופים הישראליים, ריקוד אל-חג'אלה בביצוע להקת רדּא המפורסמת, ובתמורה הוצגה המחווה הישראלית לצופים המצרים, ירדנה ארזי מבצעת את השיר ״מחר״ של נעמי שמר ( זה גם היה השיר שילדי בית הספר בנצרת שרו, בסרט הפלסטיני ״הזמן שנותר״ של אליא סולימאן). א-דמרדאש תרגם לערבית בית מהשיר שארזי שרה: מחר, כשהצבא יפשוט מדיו / ליבנו יעבור לדום / מחר, כל איש יבנה בשתי ידיו / את מה שהוא חלם היום/ כל זה אינו משל, ולא חלום״. הוא עצר ממש לפני שהמשיך ל:״זה נכון, כאור בצהריים...״. גם אם בזמנו א-דמרדאש לא ביטא זאת במילים - ובכן איך לומר זאת בעדינות - אלה היו ימים של אופטימיות.

מעניין וחשוב מאוד לקרוא בהקשר הזה, את ספרו של פרופ׳ שמעון שמיר ״עלה טרף״, שעוסק בסיפורו של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. כן, היו לא מעט מצרים שהתנגדו למהלך של סאדאת דאז, ביניהם נאצריסטים, קומוניסטים, אסלאמיסטים ועוד. אבל מצד שני וכתמיד, היו כאלה שתמכו. היו גם כאלה שהעזו לבקר בישראל, נפגשו עם סופרים ואינטלקטואלים ועיתונאים ישראליים, ויצרו שיתופי פעולה מעניינים, או לפחות ניסו לעשות זאת. אבל הצבא הישראלי לא פשט את מדיו. הוא המשיך לשלוט בפלסטינים, אח״כ הפציץ את הכור הגרעיני העיראקי יומיים-שלושה אחרי מפגשו המתוקשר של בגין עם סאדאת בשארם אל-שיח׳, ומבלי שהאחרון יידע כלל את הראשון בעניין.

אותו צבא פלש ביוני 1982 לראשונה לבירה ערבית, ביירות. ברקע וכרגיל ממשלת ישראל המשיכה ואף הגבירה את בניית ההתנחלויות. מצרים, שהקימה את הליגה הערבית ובמשך שנים הנהיגה אותה, שילמה מחיר כבד (כן, לצד הסיוע האמריקאי) עבור שלום זה עם ישראל. רוב מדינות ערב ניתקו איתה את קשריהן הדיפלומטיים, היא נודתה מהליגה הערבית, ובהפגנות ברחבי העולם הערבי מפגינים שרפו את דגלה וגם בובות בדמותו של סאדאת. אבל סאדאת התעקש על דרכו. הוא האמין, שהשלום הוא הדרך היחידה להסיר מהערבים ומהפלסטינים את איומו של הכיבוש הישראלי.

אבל, כדבריו של שמיר:״המלחמה ניפצה את ההיגיון על פיו עשו המצרים שלום עם ישראל [...]. מסקנתם של המצרים הייתה שישראל, שותפתם לשלום, הכשילה אותם באופן מביך ופוגע״ (עמ׳ 232). בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, אוהבים לטעון שהפלסטינים לא מפספסים הזדמנות לפספס. אנחנו חוזרים על האמירה הריקה הזו באופן סיסטמתי, כדי לברוח מההתמודדות הפוליטית ההכרחית. כאשר מה שנחוץ והכרחי זה להפנות מבט פנימה לעצמנו, ודאי כשאנחנו מפציצים, אבל גם כשאנחנו עושים שלום. שום הסכם, עם מצרים, ירדן, האמירויות בחריין -ולא זה שיהיה עם סעודיה, סודאן, מרוקו ועומאן אפילו עם איראן - לא יעלים מפה את הפיל העצום שבחדר, "הסוגיה הפלסטינית״. הפלסטינים פה, והם לא הולכים לשום מקום. ולכן, כל ההסכמים שייחתמו לא יחליפו הסדר עם הפלסטינים.

הכותב הוא חוקר תרבות וקולנוע מצרי

للمقالة بالعربية: لم يخلع الجيش الإسرائيلي زيهُ

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות