20 שנה ודבר לא השתנה

יותם רוזנר
יותם רוזנר

للمقالة بالعربية: عشرون عامًا مرّت، ولم يتغير شيء

ב- 2 לאוקטובר ציינו הפלסטינים אזרחי המדינה 20 שנה לאירועי אוקטובר 2000 בהם קיפחו 13 מפגינים את חייהם בידי כוחות הביטחון. האירועים ביטאו את זעקת לבם של הפלסטינים אזרחי ישראל, לאחר שנים של אפליה, הדרה וגזענות מצד הממסד בישראל. ועדת אור שחקרה את האירועים קבעה ש "הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר זה" וקראה לממשלת ישראל ליזום ולקדם מדיניות שתסיים את הקיפוח ההיסטורי.

 עשרים שנה חלפו מאז והפערים בהקצאת המשאבים ובהזדמנויות בין שתי האוכלוסיות היו ונותרו עמוקים. היה זה מרטין לותר קינג שאמר "שמכל סוגי אי השוויון, חוסר צדק בריאותי הוא המזעזע והאכזרי ביותר". מבט לתחום הבריאות מגלה כי האזרחים הערבים חיים ארבע שנים פחות בממוצע מהיהודים, מאופיינים בשיעורים גבוהים יותר של תמותת תינוקות, תחלואה, וסיבוכים ותמותה גבוהים יותר כתוצאה מאותן מחלות.

הפערים הבלתי נסבלים בבריאות הם תוצאה של מדיניות חברתית-כלכלית שמנהלות ממשלות ישראל מקום המדינה ועד ימינו. לא רק הנגישות לשירותי בריאות קובעת את בריאותינו, אלא גם הסביבה והזדמנויות החיים. ולכן אין זה פלא שהפערים בהשקעה בחינוך ובקידום שוויון הזדמנויות בתעסוקה, שיוצרים פערים כלכליים משמעותיים, מתבטאים בפערים בבריאות. הכנסתו של אדם קובעת מכלול גורמים שמשפיעים על בריאותו, החל משלוות נפשו ומידת החרדה הקיומית-כלכלית בה הוא חי, ועד ליכולתו לנהל אורח חיים בריא, לרכוש מזונות טריים ומזינים, להשקיע בפעילות פנאי וספורט, ולרכוש תרופות ושירותי בריאות בעת הצורך.

מעבר להכנסה, השונה מאדם לאדם, הרי שגורם נוסף שמשפיע על תחלואת היתר בחברה הערבית הינו דלותו של המרחב העירוני ביישובים הערביים. היעדר הקצאת קרקעות ופיתוח יישובים חדשים לאוכלוסייה הערבית גורם לכך שהמרחבים העירוניים בחברה הערבית יהיו צפופים ומזוהמים יותר, יוצרים תחושת לחץ לתושביהן, ומצמצמים אפשרויות לקידום חיים בריאים בהשוואה לערים היהודיות. לאלו מתווספים העדר תחבורה ציבורית הולמת המקשה בעיקר על נשים להגיע למעקב רפואי באופן עצמאי. כך למשל, הקושי להגיע לבדיקות מעקב בהריון היא אחת מהסיבות לשיעור גבוה בתמותת תינוקות וסיבוכי הריון.

מדיניות שוויונית כמו של ישראל, הייתה מפנה משאבים למקומות בהם התחלואה גבוהה והנגישות לשירותי בריאות נמוכה על מנת לסגור פערים אלה. ואולם, נאמנה למדיניות האפליה, משקיעים המדינה ומוסדותיה דווקא במרכז המדינה על חשבון הפריפריה הדרומית והצפונית בה גרים רוב אזרחי המדינה הערבים. היעדר ההשקעה של קופות החולים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית מוביל לעומס מטופלים על הרופאים/ות, כך שדווקא המטופלים הערבים שמאופיינים בשיעור גבוה יותר של תחלואה וסיכונים לתחלואה פוגשים רופאים קשובים פחות ועמוסים יותר. משרד הבריאות, הרגולטור של שירותי הבריאות, אינו מתערב ומאפשר המשך מצב זה.

הפערים החריפים בבריאות הם ביטוי אחד חמור וכואב במיוחד, בתמונת החברה הישראלית בה סובלים אזרחנו הערבים מאפליה ויחס גזעני. לא מדובר בגזירת גורל אלא במצב שאותו ניתן לשנות: בהקצאת משאבים הוגנת על פי עקרונות הצדק החלוקתי בבריאות ובכלל, ברגולציה נבונה של משרדי הממשלה ובמדיניות ממשלתית השמה לנגד עיניה את כלל תושביה ואזרחיה. אבל כדי שאלו ייעשו דרוש שינוי תודעתי בכל שדרות החברה – החל מההנהגה ומוסדותיה, וכלה בכל אחד ואחת מאתנו, אזרחי המדינה.

הכותב מנהל את תחום המחקר בעמותת רופאים לזכויות אדם

للمقالة بالعربية: عشرون عامًا مرّت، ولم يتغير شيء

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות