התחביב העתיק, שנאת ערבים

הרב שמואל אליהו
פאדי מקאלדה
פאדי מקלדה

للمقالة بالعربية: الهواية الأقدم؟ كراهية العرب 

מספר ימים לפני מניעת כניסתו של הרופא הערבי להתנחלות יצהר, הכשיר בית המשפט את השרץ. היום, כבר ניתן לשנוא ערבים ולהסית נגדם בלי חשש לעמוד לדין.

אבל אין זה מפתיע, הרי ששנאת ערבים הייתה ועודנה תחביב עתיק יומין בציבוריות הישראלית. תחביב זה שהתגלה כיעיל פוליטית ואף אטרקטיבי על ידי אלה שאיישו עמדות מפתח בדרגים שונים, הפך במהרה גם לתחביבו של האזרח הישראלי הממוצע. אחת מתוצאותיו של התחביב הנ"ל, כיככובם של הערבים לפי - דו"ח השנאה לשנת 2019 - בראש צמרת שיח השנאה.

שנאה הזו מצד אחד, מתסכלת עד מאוד את הציבור הערבי ומאלצת אותו "לספק הסברים" באופן תמידי. אבל מצד שני לא מונעת ממנו לפנות לבית המשפט ולדרוש סעד שיגן עליו מפני העוולות הממסדיות. היחס השנוי במחלוקת כלפי האוכלוסייה הערבית הוליד שורה של החלטות גזעניות ומפלות, אשר חייבו את התערבותו של בית המשפט, התערבות שסללה את הדרך לפיתוחו של המשפט המנהלי והחוקתי במדינת ישראל.

ניתן לומר, במידת מסוימת שהערבים - מרביתם לפחות- מצאו נחמה קלה בזרועותיו של בית המשפט. חלקם ראה בו, הרבה בזכות השבחים שהרעיף על ערך השוויון כל אימת שהמדינה בחרה להפלותם לרעה על בסיס שיקולים פסולים, המקום ממנו יגיע הצדק. אך הפעם ולהבדל ממקרים אחרים, המהלומה הגיעה דווקה מבית המשפט בכבודו ובעצמו. פסק דינו האחרון של השופט אלכס שטיין בעניינו של הרב שמואל אליהו הותיר קהילה גדולה פעורת פה, השופט העניק לגיטימציה לשורה של התבטאויות נגד הערבים כולל מתן לגיטימציה לפסק הלכה האוסר על השכרת בתים לאזרחים ערבים.

במהלך הדיון סקר השופט שטיין את היקף וחשיבות זכות חופש הביטוי, אך ראה בתבטאויותיו של הרב נגד מוסדות המדינה כחורגות מגבולות חופש הביטוי שנהנה ממנו כל נושא משרה ציבורית. ועדיין, בחר להדגיש כי התבטאויותיו נגד ערבים, אינן מגיעות עד כדי עבירת משמעת. שכן, אלה בעיניו "נאמרות מפרספקטיבה דתית-לאומית", והן בבחינת פרשנות תורנית. 

בעיני זהו צעד מרחיק לכת, הן במימד המשפטי והן במימד החברתי. במימד המשפטי קביעה כזו מעוררת תמיהה לנוכח הרוח הגבית, שהדת עלולה להעניק לדברי הסתה גזעניים הנאמרים ע"י אנשי דת. שכן, על פי היגיון זה ניתן להניח כי פסיקת דין רודף ע"י רב בעניינו של אדם ספציפי, לגיטימית משום שההלכה "מתירה אותה". או לחלופין, אישומים בהסתה- כדוגמת אלה שהוגשו נגד השיח' ראאד סלאח ובצדק רב יש לומר - דינם להתבטל משום שהם מהווים סוג של פרשנות דתית ותו לא. כאמור, קצרה היריעה מלדון בהיבטיו האחרים של פסק דין זה, במיוחד לאור העובדה שהרב הינו עובד ציבור.

במימד החברתי כאמור, מתן לגיטימציה להתבטאויות אומללות כאלה נגד הציבור הערבי מפי בית המשפט תחת אמתלה דתית - לאומית בלבד, עלול לייצור משבר אמון בין הציבור הערבי לבין בתי המשפט. מפני שאלה " כביכול" התחייבו לגונן על זכויותיהם של בני המיעוטים. וכלל שופטיו הן השמרניים והן הליברליים מסכימים, כי אם יש הצדקה כלשהי להתערבות משפטית בהחלטות הממשלה והכנסת, חובה עליה להיות למען ההגנה על זכויותיהם של בני מיעוטים שאין ביכולתם להשפיע על החלטות הדרג המדיני-ממשלתי.

מוקדם מדי לומר נואש, הסתייגותו של השופט עמית מדבריו של השופט שטיין באשר להתבטאויות נגד ערבים, הייתה נחמה. אך אם זה הכיוון אליו צועד בית המשפט, כנראה שנהיה עדים לאובדן אמון ציבורי כולל בבתי המשפט.

בשולי הטור אגיד שרבים קושרים את החלטותיו ופסיקותיו של השופט שטיין לעובדה שמונה לשופט במהלך משמרתה של איילת שקד. אולם זהו טיעון פופוליסטי, שבראש ובראשונה עלול לפגוע בשופטים ערבים שיאיישו את כס השיפוט בבית המשפט העליון.

הכותב הוא אקטיביסט וסטודנט למשפטים

للمقالة بالعربية: الهواية الأقدم؟ كراهية العرب 

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות