נתניהו, זאת מגיפה לא מלחמה

שוטרים עוצרים מכוניות לקראת עוצר באזור ירושלים
נבילה איספניולי

للمقالة بالعربية: هي أزمة لا حرب

מגיפת הקורונה חשפה את חולשותיה של החברה הישראלית, ושוב צצו להן על פני השטח אותן בעיות עמן התמודדה לפני פרוץ המגיפה. היינו עדים לגלי גזענות מאין כמוהם, ולהשתלטות השיח הימני על פרקטיקת ההתמודדות עם המגיפה. כמו כן, ובמהלך מגיפה זו היינו עדים להיעדרותן של סוגיות וקבוצות שונות מהשיח, דוגמת החברה הערבית, נשים, פועלים ועוד קבוצות מוחלשות אחרות.

מדיניות צבאית זו מצאה את דרכה לחשיבה ולשיח הממשלתי. שיח זה היה נוכח מאוד בנאומיו של בנימין נתניהו, לא פעם שמענו אותו מגדיר את המגיפה כ "אויב לא ידוע". נתניהו לא היה היחיד שהשתמש במושגים אלה, נציגי ציבור אחרים שיתפו פעולה עם שיח זה ותיארו את המגיפה כ "אויב מסוג אחר ". דוברים רבים וגם משרדי ממשלה למיניהם, השתמשו באותה טרמינולוגיה צבאית בעת פנייתם לציבור הרחב. 

השימוש ברטוריקה הצבאית הזו, נועד להפחיד אנשים, להגביר את אדישותם וגם להשתיק קולות ביקורתיים. אך שיח הזה לא היה אך ורק נחלתם של פוליטיקאים, אלא גם נחלתם של עיתונאים, עיתונאיות ואף אמנים שסיקרו יומם ולילה את המגיפה. אחד האמנים הישראלים הנודעים אמר באחד הראיונות:" לא ננצח את המגיפה, בלי אמנות". חשוב לציין, שאותו שיח לצערי מצא את דרכו גם לעיתונות הערבית. 

במהרה הצהרות אלה הפכו לאסטרטגיות צבאיות באמצעותן הממשלה ניהלה את המגיפה, כאשר הצבא לקח פיקוד כמעט מלא על ניהול המשבר. כאמור קציני צבא השתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות ובניהול המשבר. עוד, כמה יחידות צבאיות לקחו חלק פעיל באכיפת ההסגר הכללי. חלקן אף לקחו על עצמן תפקידים אזרחיים מרכזיים וניהלו מלונות ההסגר, חילקו מזון לנזקקים ועוד. בחברה הערבית ההתערבות הצבאית הזו הייתה מאוד בעייתית, מפני שמשטרת ישראל והשב"כ בעיניהם של האזרחים הערבים היא "האויב". הרי, הדימוי השמור לכחות הצבא ולמשטרה בזיכרונם הקולקטיבי של האזרחים הערבים מאז המשטר הצבאי ועד היום, בעיקר אלים. ועדיין ולמרות זאת מצופה, מאתנו כחברה ואינדיבידואלים להכניס כוחות אלה לבתינו!

ההתדרדרות בשיח והפרקטיקה המשיכה, המדינה העניקה לשב"כ את הסמכות לפלוש לפרטיותם של האזרחים ולאכן טלפונים. מצד אחד, צעדים אלה לא קוממו את האזרחים היהודים. אבל גם מצד שני, האזרחים הערבים לא פסלו צעדים אלה, מפני שהתרגלו לנוכחותם ולהתערבותם של שירותי הביטחון בחייהם. ולכן צעדים אלה לא נפסלו, אפילו הכשל הטכנולוגי של השב"כ, נתקל בסוג של סרקזם מצדם. השיח המילטרסטי שלט בדרכי ההתמודדות עם המגיפה, שכן המדינה התייחסה למגיפה כאל סוגיה בטחונית. זה כלל השתקת קולות ביקורתיים, דעות שונות והדרת נשים מעמדות קבלת ההחלטות השונות. יותר מזה, נשים לא נכללו בגוף שייעץ לממשלה ולקבינט.

מדיניות ופרקטיקות אלה העמיקו את האפליה והגזענות ממנה כולנו סובלים עד עצם יום זה, ודחקו בשיח הפוליטי- האזרחי והמקצועי לשוליים. ארגוני החברה האזרחית לא לקחו שום תפקיד פעיל בניהול המשבר, כמו כן הממשלה לא התייעצה עם גורמי שטח, אנשי מקצוע ואו אזרחים. ההתנהלות הזו יצרה ניכור והפרדה בין הרשויות לאזרחים.

לעומת האסטרטגיות הצבאיות, האזרחיות מבוססות על הידע האנושי המצטבר לפתרון משברים. בהתאם, תהליך קבלת ההחלטות מקצועי ולא היררכי כמו במודל הצבאי שמעודד עדריות, משתיק ומקדש מנהיגות יחידנית. הגישה האזרחית מגבירה את החסינות החברתית ומבטיחה יחס שווה ומקום לכל הקבוצות. עוד, היא ממנפת את הפוטנציאל המקצועי- חברתי מה שמוביל  להיווצרותם של מבנים אזרחיים אפקטיביים. 

מדיניות זו הרחיבה את מעגל הנפגעים ממשבר הקורונה, ובהתאם גרמה להרבה אוכלוסיות וקבוצות רבות לצאת לרחובות למחות ולדרוש צדק. אך מחאות אלה נשארו א-פוליטיות, ובצורה מצערת שיקפו את המשבר הפוליטי המתשמך במדינה זו. 

הכותבת מנהלת מרכז אלטפולה-מרכז פדגוגי ונשי רב תחומי בנצרת

للمقالة بالعربية: هي أزمة لا حرب

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות