מוסא אבו השאש

للمقالة بالعربية: مساقر يطاّ بأيدينا

"תודה לאל, עבר עוד יום בלי שגורשנו", כך אמרה לי אישה בת חמישים מאחת מקהילות מסאפר יטא בדרום הר חברון, שהוגדר על ידי הצבא הישראלי כ"שטח אש 918".

כששאלתי אותה לשלומה ולשלום שאר התושבים, ענתה: "אנחנו רגילים לתנאים הקשים של החיים במדבר, אנחנו רגילים לחיות בלי חשמל או מים וללכת ברגל מרחקים ארוכים, אנחנו שורדים את הקור בחורף ואת החום בקיץ תחת הסוכות שלנו. אנחנו רגילים לחיים הפשוטים על האדמה שלנו, לצד הכבשים שלנו. אין לנו חלומות גדולים על ארמונות, גני שעשועים ובריכות שחייה לילדים שלנו. החלומות שלנו קטנים: לחיות בשקט ובנחת על אדמתנו, בלי פחד ובלי דאגות".

האישה תיארה את האיום המתמיד המרחף מעליה, את תחושת הארעיות העמוקה שמאפיינת את החיים במקום - שעצם השהייה בו- הוגדרה ע"י ישראל כעבירה על החוק. כשאמרה שהיא מייחלת לחיות בשקט ובנחת, היא הסבירה מהו הדבר המהותי ביותר שנשלל ממנה וממאות התושבים הפלסטינים ב-12 הקהילות הפזורות במדבר, מאז שבתיהם ויישוביהם הוכרזו כ"שטחי אש", כחלק ממאמציה של ישראל לגרש את תושבי המקום. שלטי אזהרה, בערבית ובעברית, פזורים באזור ומתריעים על הסכנה ועל איסור הכניסה לשטח, הכול כביכול מתוך "דאגה לחיי התושבים".

מאמציה של המדינה לנשל את התושבים ולגרשם מבתיהם אינם ייחודיים ל-12 קהילות אלו. ישראל נתלית בהצדקות רעועות כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות שבבעלותן של עשרות קהילות שמתגוררות באזורים בגדה, הכוונתי ל "שטחי C" לפי אוסלו ב', הגדרה שהייתה אמורה להיות זמנית בלבד. פעם "שטח אש", פעם "אתר ארכיאולוגי", פעם "בנייה בלתי חוקית" – כולן הגדרות שנועדו להפוך את חיי התושבים לבלתי נסבלים, לגזור עליהם חיי דאגה ופחד, ולגרום להם לעזוב את בתיהם ולגזול את אדמתם.

מדינה זו שולחת את הצבא שלה להתעמר בתושבים, מתכחשת לעקרונות המוסר ולהוראות המשפט הבינלאומי, המחייבים אותה להגן על התושבים ולספק להם שירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, כבישים ולאפשר להם לבנות את בתיהם. ברור שכל המהלכים האלה הם חלק ממדיניות הנישול המתמשכת שאינה מכירה בזכותם של פלסטינים לחיות על אדמתם, במקום בו נולדו וגדלו.

בקרוב יסתיים ההליך המשפטי שהחל לפני עשרים שנה בנוגע ל-12 הקהילות במסאפר יטא, ושמטרתו למנוע את הגירוש. הליך ממושך זה אמנם מנע עד כה מהמדינה לגרש את התושבים, אבל גם מירר את חייהם כשכפה עליהם הקפאה בלתי נסבלת של המצב: נאסר עליהם לבנות בתים לזוגות צעירים ולילדיהם, להרחיב את דיר הצאן שלהם, או להקים אפילו חדרון שירותים. כך במשך עשרים שנה.

מסמכים שחשף לאחרונה ארגון עקבות הוכיחו שההכרזה על שטח האש דווקא במיקום זה, שבו פלסטינים גרים מימים ימימה, הייתה מלכתחילה תירוץ שנועד לאפשר את גירושם. שופטי בית המשפט העליון לא התרשמו מהגילוי, עצמו את עיניהם, אטמו את אוזניהם וסירבו לדון בו. השופטים העדיפו ללחוץ על העותרים "להתפשר" עם המדינה באופן שיאפשר בכל זאת את אימוני הצבא באזור. העותרים נשלחו לשאת ולתת עם נציגי המדינה בנוגע למועד חזרתם ואו פינויים מבתיהם – לכאורה בהסכמתם – כדי שצבא הכיבוש יוכל להתאמן בשטחם, בין בתיהם ובין עדריהם.

ולאחר שהשופטים יכריעו, והצבא יתאמן? התושבים יגורשו מבתיהם, ישראל תרחיב את גבולותיה עוד ועוד, תשתלט על עוד ועוד אדמות, ותעניק למתנחלים את החיים שהם מבקשים – חופשיים מנוכחותם המטרידה של התושבים המקוריים – לא עוד געיות כבשים, עשן תנורי טאבון וקולות דוברי ערבית. שילכו לדבר ערבית במקום אחר. מסאפר יטא בידינו. ולאן עכשיו?

הכותב הוא תחקירן בצלם

للمقالة بالعربية: مساقر يطاّ بأيدينا

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

הטור בעברית, יצא ב "שיחה מקומית"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ