סולחה

שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: صُلحة

במהלך שנה זו נרצחו שמונים אזרחים ערבים, 13 מתוכם נשים. בדומה לשנים קודמות, 66% ממקרי הרצח האלימים שאירעו במהלך שנה זו התרחשו בחברה הערבית, פי שלושה מייצוגם של אזרחים אלה בכלל האוכלוסייה. אבל הנתון הזוועתי שמדיר שינה מעיני, הוא ש-90% ממקרי הירי התרחשו בשכונות מגורים. 

אבל עזבו אתכם מסטטיסטיקות ומספרים, הרי כולנו נחשפנו לנתונים אלה. מצער לומר שאירועים אלה הפכו למגפה, שאין עליה שום שליטה. גרוע מזה, החברה הערבית מתחמקת מאחריותה, ומטילה את האשמה על גורמים חיצוניים. כן, "מדינת ישראל" היא האשמה היחידה והבלעדית למצב זה. 

זה מדאיג אותי שרוב מקרי האלימות מתרחשים בשכונות מגורים, לנגד עיניהם של אנשים. אנשים הפנימו את השגרה הזו ואינם מערערים עליה. לזה מתווספת השתיקה הממושכת של המנהיגים הפוליטיים והחברתיים, שבמקום לגנות תופעה זו מחזקים את מנגנון "הסולחה החמולתי". באמצעות מנגנון זה מסדירים מנהיגי החברה הערבית סכסוכים מקרי רצח ואלימות, הרחק מעיני רשויות החוק. הסולחה מבליטה ומשמרת את המרקם החברתי הפטריארכלי וגם את כוחן של החמולות ביישובים הערביים. המשטרה פורשת את חסותה על הסכמים לא רשמיים אלה, בניסיון להרגיע את הרוחות ולמנוע הסלמה. אלא, שבמציאות המצב מורכב יותר, מנגנון הסולחה מהווה מלכודת היות ואין לו מעמד חוקי, וגם כי הצדדים המעורבים בסכסוך עלולים להפר את תנאיו בכל עת. מנגנון זה אינו מסוכן מפני שהוא רק סוגר חשבונות הרחק מעיני גורמי אכיפת החוק, אלא הוא מסוכן מפני שהוא מחליף את שלטון החוק.

אבל אני כאן לא כדי לספר לכם על הגורמים שמשמרים את מעגל האלימות בחברה הערבית. אלא ברצוני לספר לכם על החוויה שלי, כאזרחית ואימא שחוששת לעתידן של בנותיה. איבדתי אמון במנהיגי החברה הערבית ובכל מי שהבטיח לשמור על ביטחונם של האזרחים הערבים, מפני שהמציאות מעידה על כך שכלום לא השתנה. אני כל כך מצטערת לכתוב מילים אלו, אבל מקרי הרצח שהתרחשו בחברה הערבית עד כה, הם האינדיקציה הכי חזקה שזה עלול לקרות לכל אחד ואחת מאתנו כאזרחים ערבים במדינה זו. הבנתי שאף אחד לא חסין בפני אלימות זו!

אני לא יכולה להסתכל לבנותיי בעיניים, ולהגיד להן את האמת. הן לא אשמות שנולדו אל תוך חברה אלימה בה " הכבוד " הוא ערך עליון, ובהתאם "הכביסה המלוכלכת" נשארת בפנים. הבושה מונעת מאתנו כחברה לבקש עזרה, שמא ניתפש בעיני אחרים כחברה אלימה שאינה יודעת לפתור את בעיותיה בכוחות עצמה. אולם גם הבושה אינה משחקת לטובתנו, היות והאלימות פוגעת בכולם ללא הבדלי דת, מין וגזע. אני גם לא יודעת איך להסביר לבנותיי את הסיבות העומדות מאחורי בקשתי מהן שיהיו חסינות, חזקות, שיכירו ברוע ואף ישלטו בכללי המשחק. ככה אני אמורה לגדל את בנותיי? להכין אותן למלחמת הישרדות אלימה וקשה?

אין לי כרגע תשובות לכל השאלות הללו, אבל יש דבר אחד שחובתי להגידו. אני מתביישת בכל המנהיגים הפוליטיים והחברתיים למיניהם. מפני שהחברה הערבית גוססת, מדממת וזועקת זעקת מוות אמתית ומבקשת שיתייחסו לבעיותיה האמתיות. אני מתביישת בכך שאני נאלצת לקרוא לעזרה, לבקש לטפל באלימות כסוגיה שחייבת להיפטר לאלתר. ואם נשכח, ההיסטוריה לא תשכח לנו שרצחנו אחד השני בלי שנקפנו אצבע. 

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: صُلحة

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות