תוסר קללת ההפרדה מן הציונות

פרופ' ארנון סופר
שולי דיכטר
שולי דיכטר

للمقالة بالعربية: لِنُزل لعنة الفصل عن الصهيونية

ביום עיון באולם הכט באוניברסיטת חיפה בתחילת שנות האלפיים, טען הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר בלהט כי יש להפריד באופן מוחלט בין הישראלים בארץ לבין הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה, וזאת כדי לשפר את ה"מאזן הדמוגרפי". כלומר האתני. זרקתי שאלה מהקהל: "מה יהיה הגובה של החומה שאתה מציע?" "גבוהה כך שאדם לא יוכל לטפס מעליה", ענה בפשטות. הקשיתי: "אבל טילים יוכלו לעבור מעליה במסלול בליסטי". על זאת השיב: "אם כן, היא צריכה להיות גבוהה כל-כך, שציפור לא תוכל לעוף מעליה". 

למרות ההנמקה הלאומנית של פרופ' סופר לאסטרטגיית ההפרדה, דרישתם הגלויה של הביטחוניסטים להקים החומה הייתה כמענה הגנתי מפני חדירת טרור. אבל שנתיים-שלוש קודם לכן, אולי הייתה התרחשות מפחידה יותר: בשנת 1999, ד"ר עזמי בשארה היה מועמד לראשות ממשלת ישראל, אחד מחמישה, בנוסף לאהוד ברק, בנימין נתניהו, בני בגין ואיציק מרדכי. השפם של בשארה, בשורה אחת עם חבריו המועמדים, עיטר את שלטי החוצות הענקיים לאורך הכבישים בכל בארץ.

האם היו אלה התקפות הטרור במרכזי הערים שהביאו להקמת החומה, או דווקא זיכרון שפמו המאיים של עזמי בשארה כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה? ייתכן שכבר באותה העת חשו הגנרלים ופרשניהם באקדמיה את פעמי האזרחות השוויונית נושפים בעורפם, ונבהלו. אולי אז הופעל מנגנון ההגנה היעיל ביותר מפני שותפות שוויונית: הפרדה.  

העתיד של הדורות הבאים חייב להיות הפוך מכך. כלומר, גם אם יהיה גבול בינינו לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון, הוא חייב להיות מושתת על דוקטרינת השיתוף והמגע, ולא על הפרדה. גבול בין מדינות הוא רגיש וחשוף, וכמו עור האדם מובילים אליו נימי דם רבים ועצבי-חישה המאפשרים יחסים עם הזולת. אזורי הגבול בין מדינות מושכים אליהם מגע אנושי, פריחה כלכלית, מעבר סחורות ותרבות אנושית פתוחה, גמישה, רב-שפתית. לעומת זאת, החומות והגדרות שנבנו כאן לפני 20 שנה לאורך הקו הירוק אינן גבול, אלא שכבת איטום, שריון קשקשים של דינוזאור שנועד לכליה. עם החומות הללו, קללת ההפרדה רובצת על הציונות ולא מרפה.

דא עקא, קללת הפרדה רובצת גם על השמאל-הציוני. יש פער מתמיה בין החדשנות החברתית-ליברלית-אזרחית של השמאל, לבין השמרנות הלאומנית שלו, שתמיד מגובה בנימוקים צבאיים, כביכול. כך, למשל, ח"כ יאיר גולן חוזר כל העת על מנטרת ההפרדה. בראיון לאודי סגל בערוץ 13 באוגוסט 2019 חזר ח"כ גולן טען כי "המפתח לכל פתרון של פיוס...מחייב הפרדת מרקם החיים" בין יהודים לפלסטינים. עוד הרחיק לכת בראיון זה והציע שגם גוש עציון יופרד באמצעות גדר וחומה מסביבו, בדומה לגדר לאורך הקן הירוק. אז עכשיו צריך לעדכן את התוכנה הזאת: הפרדת כוחות עושים בהפסקת אש בין צבאות; אבל פיוס בין אזרחים הוא לא הפרדה, אלא דווקא חיבור. 

לפני שיתחילו לזרום המחמאות על נאיביותו של הכותב וכיו"ב דברי ביטול, הבטֵלים מעצמם, תרגיעו. אף אחד כאן לא מתעלם מן ההתנגדות הפלסטינית, הפוליטית והחמושה, להתיישבות היהודים בארץ במאה השנים האחרונות. לכל צד יש הצדקות וההיסטוריונים ימשיכו לפרט את הנרטיבים השונים, אבל זה העיקר: הבחירה של היהודים היא כעת בין ציונות-הגשמה-לאומית בארץ ישראל, לבין ציונות-הפרדה מן הפלסטינים.

חוסר התוחלת של ציונות-ההפרדה כבר ברור כעת: את הפלסטינים היא מנשלת מאדמתם; ואת היהודים היא אוטמת במבצר מגושם, אשר הפּריחה הכלכלית בין חומותיו משכיחה מיושביו את סביבתו המיידית. אין מבצר ששוכן לבטח. כולם נפלו, אם מאה שנה או מאתיים שנה לאחר בנייתם, כי זו דרכו של מבצר; זה גורלה של וילה בג'ונגל; זו התוחלת של הפרדה כוחנית בין עמים.

על מנת להבטיח את עתידו של העם היהודי בארץ האבות, הציונות חייבת לשנות את גישתה אל המולדת ואל תושביה: במקום עליונות – שוויון; במקום דחיקה ונישול – שיתוף. הפלסטינים והיהודים הם אומות-אחיות. שתיהן משתייכות אל המולדת הזו והיא, מצידה, חייבת להכיל את שני עמיה באופן שוויוני. רק בדרך זו תוכל הציונות להתממש כאן. לשם כך חייבים הציונים, וכותב שורות אלה ביניהם, להיפרד מן העליונות כלפי הפלסטינים. מאה השנים הבאות צריכות  להיות המאה של התיקון.

זוהי ארץ לכולם, מולדת לשני העמים בין הירדן לים, והעיקר הוא היחסים ביניהם. מתבקש לכונן בארץ חיבור פוליטי בין ישראל לפלסטין, פתרון מדיני המושתת על ערכי אנוש ועל פרגמטיות פוליטית-היסטורית. כחבר קיבוץ, כציוני מאמין, זו הבחירה שלי עבור ילדַי ונכדַי היקרים לי מכל.

הכותב מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות"

للمقالة بالعربية: لِنُزل لعنة الفصل عن الصهيونية

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות