מישהי יכולה להגיד הוטרדתי מינית?

אחמד אבו ראס
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: تحرشوا فيّ، أنجرؤ على قولها؟ 

"לא, לא. אל תהיי פמיניסטית, למה לך להתעסק בענייני נשים?, תתרכזי בדברים החשובים באמת, יש דברים חשובים יותר מסיפורי נשים לכתוב עליהם", אומרים לי בקביעות.

אמירות אבסורדיות אלה, נשמעות דווקא במציאות בה נשים עדיין נרצחות, נאנסות ומדממות, וההשתקה סביב האלימות נגדן ממשיכה. ובינינו, הייתה לי תקווה כלשהי שמשהו יקרה אחרי הרצח של ופאא עבאהרה, ושהסערה התקשורתית סביב האירוע תוציא אנשים לרחובות. קיוויתי שאירוע מחריד זה, לא יעורר רק גל של חמלה ואמפתיה כלפי נשים שחוות אלימות, אלא יוליד פעולה כלשהי. קיוויתי שיקרה משהו שיגרום לאנשים להבין שזו התמודדות יומיומית, ושתלונה במשטרה לא תעזור. הייתה לי תקווה, שתהיה גם ירידה במספר אירועי הרצח, ושלא אשמע על עוד נשים ערביות שנרצחו, אבל תקוותי התפוגגה.

אבל הרצח הכפול שהתרחש בשני לדצמבר בכפר ריינה ובו גבר ירה באמצעות רובה צייד באמו, סובחיה טאטור בת ה-73, ובאחיו סלאם סובחי טאטור בן ה-39 ובעוד אח צעיר ממנו, הוכיח שהאלימות עדיין ערך עליון. עוד, זה מוכיח שלאלימות בחברה הערבית, יש הילה הקדושה. אין לי מילים שיכולות לתאר את חוסר האונים והכאב שאני חשה, במיוחד אחרי שנודע לי על אחמד אבו-ראס הצעיר מכפר עילוט, שנדקר למוות.

בהפרש של שבוע נרצחו שלושה אזרחים ערבים, שני גברים ואישה אחת. לא אתאר בפניכם את כאבה של משפחת אבו-ראס, על אובדן בנה יחידה. ולא אתאר לכם את מרחץ הדמים בכניסה לביתה של משפחת טאטור, אחסוך מכם את כל הזוועות הללו. כי מה יועיל לכם לדעת מה התרחש שם? הרי, "זה סכסוך משפחתי, בעיה פנימית, כך זה ערבים", אמירות מסוג שוב משתיקות את הסוגיה הקריטית ביותר בחברה הערבית; זהו סרטן שממשיך להתרבות בגופה של החברה הערבית והורס את חיי בניה ובנותיה, גברים ונשים כאחד.

אז אל תגידו לי את תהיי "פמיניסטית", כי זה הקול שחובה להשמיע כיום. שלושת מקרי הרצח שהתרחשו במהלך שבוע אחד, מוכיחים שאנו שוב מתכחשים ללב הבעיה ומהותה. אין המשטרה אשמה, וגם לא המדינה. זה אנחנו החברה הערבית, שנותנת לגיטימציה וגיבוי לכל סוגי האלימות במיוחד אלה המופנים כלפי נשים.

מישהי מאתנו הנשים הערביות יכולה להגיד הוטרדתי מינית? מישהי יכולה להגיד בפומבי חוויתי אלימות בבית? כולנו יודעים שמעטות הנשים אשר יאזרו אומץ ויעשו זאת. ופאא עבאהרה עשתה זאת ונרצחה. כולנו יודעים שנשים חוששות לשתף, לספר, כי המלה "כבוד" חונקת אותן, וזה כמו שאומרים "עיב"!

עיב, בערבית זה "בושה", פגם שמכתים את כבודן של נשים. למעשה, עיב שאישה תספר את מה שהיא חווה על גופה ובשרה! עיב להעיז להתנגד לאלימות המופעלת כלפיה בבית! אבל ה"עיב" הגדול זה הפגיעה בכבודו של הגבר הערבי, כי אם הוא נפגע חס וחלילה כל אמצעי האלימות כשרים; ממברג ועד סכין ורובה.

אז אנא מכם, אל תבקשו מנשים ערביות שוב להתלונן במשטרה כי המשטרה אינה הכתובת. ערכי הכבוד משמרים את מנגנון האלימות בתוך החברה הערבית, כך שכל "הפתרונות" המוצעים מסיחים אותנו משורש הבעיה.

המנגנונים שעומדים מאחורי המושגים:" עיב, עאר, שרף מכפישים ומסיתים נגד נשים ערביות. .כדי למגר את התופעה משורשיה, חובה להתחיל מהשפה אשר באמצעותה מגדירים, פונים ומדברים לנשים, ועל נשים. חובה להנכיח שפה וכלים חדשים, אשר ינחילו ערכים שמכבדים נשים באשר הן. וזו לא אחריותן של הפמיניסטיות, אלא גם אחריותם של הגברים באשר הם!

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: تحرشوا فيّ، أنجرؤ على قولها؟ 

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות