חיסון לעזה, חובה משפטית והומינטרית לא צדקה

קורונה
ע'אדה מג'אדלה
ע'אדה מג'אדלה

للمقالة بالعربية: تزويد غزة بلقاح كورنا ليس صدقة، بل واجب قضائي وإنساني

ישראל מנצלת את התפשטות הקורונה ואוזלת ידה של ממשלת חמאס ברצועת עזה ומתנה סיוע בהתמודדות עם מגפת הקורונה בהחזרת שבויים ונעדרים.

בואו נתחיל מהסוף, ישראל נושאת בחובה משפטית והומניטרית כלפי פלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית. ככוח כובש וכמי שמטילה סגר ארוך שנים על רצועת עזה וכמי ששולטת בכל היבטי החיים בשטחים הכבושים באמצעות שליטה במעברים, במשאבי הטבע, בתנאים מגדירי בריאות ועוד. אגדות על אוטונומיה פלסטינית ומדינה עצמאית במסגרת הסכמי אוסלו מתפוגגות בכל פעם שג'יפ צבאי נכנס לרמאללה וג'נין מתי שמתחשק לו, בכל פעם שחיילים ישראלים פולשים לבתים של פלסטינים באל מוע'ייר ומוציאים בכוח קטינים, ובכל פעם שילד חולה, זקן, גבר או אישה ממתין להיתר מעבר ישראלי על מנת לקבל טיפול בבית חולים פלסטיני בגדה המערבית או בירושלים המזרחית.

תחילה, כל ציוד הנדרש להתמודדות עם מגפת הקורונה ברצועת עזה הוא לא סיוע, בטח לא מחווה הומניטרית, הוא מחויבות הנובעת מפגיעה, הפרעה והפרה, במקרה עסקינן פגיעה בזכות לבריאות והפרעה למערכת הבריאות הפלסטינית לתפקד ולהתפתח. ההיגיון הפשוט אומר שאם פגעת, אתה מתנצל על זה ומפצה את הנפגע, ואף אחד לא אמור למחות לך כפיים על זה. ולכן, תמוה בעיניי שישראל לא רק שלא רואה בזה כאחריות שלה ומתארת את זה כסיוע, היא גם מתנה את "הסיוע" הזה.

משבר הקורונה פוגש מערכת בריאות פלסטינית ענייה במשאביה, מפוצלת בין שלושה אזורים גיאוגרפיים, נתמכת על ידי סיוע בינלאומי ותרומות מחו"ל ותלויה בישראל, או במחוות הומניטריות של ישראל. מציאות זו, היא תוצאה ישירה של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וסיממני האפרטהייד והקולוניאליזם שמאפיינים אותו, כמו גם מצור אכזרי ביותר ומלחמות על רצועת עזה אשר הביאו להרס בקנה מידה גדול. בקצרה: אלפי חולים מופנים לטיפולים חיוניים ומצילי חיים מדי שנה לבתי חולים שלא באזור מגוריהם בין אם בגדה המערבית, ירושלים המזרחית או ישראל, כתוצאה מאי זמינותם של הטיפולים הרפואיים, מחסור בתרופות ומחסור במומחיות רפואית מתאימה. ברצועה עזה, המצב אף מחמיר לאור תנאי בריאות ציבוריים ירודים במיוחד: משבר המים וההחשמל, העוני, האבטלה והצפיפות, כל אלה תנאים שמגדירים באופן ישיר את המצב הבריאותי ברצועה.

במהלך משבר הקורונה סייעה ישראל לרשות הפלסטינית ולממשלת חמאס באופן מוגבל ביותר, בהשוואה להיקף שליטתה והשלכותיו על מערכת הבריאות בפרט ועל חייהם של פלסטינים בכלל. הסיוע של ישראל הסתכם, לפי מידע שחשפה המדינה בעקבות עתירה של רופאים לזכויות אדם, בין היתר, בהעברת מידע והדרכות כמו גם העברת תרומות של ציוד רפואי מהקהילה הבינלאומית למשרד הבריאות. אספקה של ציוד על ידי ישראל היה אף יותר מוגבל. אחת הטענות אם לא הטענה העיקרית של ישראל באשר לדרישה לעמוד במחויבות שלה, בין אם זו חובה בהתאם למשפט הבינלאומי או חובה הומניטרית. היא שהעברת האחריות והסמכויות בתחום הבריאות לרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי הביניים פוטרת אותה מאחריות, כולל מהאחריות לבלימה וטיפול בהתפשטות הנגיף. טענה זו מנוגדת למה שמעוגן באין ספור אמנות בינלאומיות בנוגע למגפות ומחלות מדבקות ובכלל, הזכות לבריאות של התושבים הנתונים לכיבוש ושליטה.

בניגוד למה שישראל טוענת, הגם שבמסגרת הסכמי אוסלו הועברו לרשות הפלסטינית אחריות וסמכות בתחום הבריאות הרי שבשלל תחומים אזרחים ישראל שמרה לעצמה סמכויות ושליטה ביטחונית (בעיקר שליטה במעברים ובמרחב, שליטה בייבוא, שליטה במשאבי טבע ועוד) שהגבילו עד מאד יכולת הרשות הפלסטינית ליישם בעצמה את הזכות לבריאות, לתכנן ולפתח מערכת בריאות המשתרעת על הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני ומתפקדת כיחידה אחת במקום הפרגמנטציה. אם כך, אפשר לטעון שהרשות הפלסטינית בעזרת תרומות נשאה בעול הכלכלי ללא סמכויות.

בימים האחרונים כלי תקשורת ישראליים דיווחו על כוונת ישראל לסייע מהותית לעזה בנושא משבר הקורונה, סיוע שלא כולל אך ורק תיווך והעברת ציוד כפי שעשתה מאז פרוץ הנגיף. אלא גם סיוע על ידי אספקת חיסונים, אך ורק אם זה סיוע תמורת עסקה בנושא השבויים והנעדרים. מחויבות הומניטרית בסיסית כגון החזרת גופות אסור שיהיו כלי מיקוח פוליטי. 

מי כמונו שמכירים ומכירות מקרוב את ההתנהלות ההיסטורית של ישראל מול פלסטינים יודעים ויודעות שהיא נוהגת בפלסטינים בכלל ובעזה בפרט כבני ערובה, תחילה בכליאתם האכזרית ברצועה וכלה בהתניית סיוע הומניטרי בהשגת מטרות פוליטיות כאלו ואחרות. שיח ההתניות מול רצועת עזה אינו חדש, והפרקטיקה הזו משמשת את ישראל רבות, לא רק כאשר מדובר במתן סיוע, אלא גם, לצורך הדוגמה, כאשר מדובר בזכויות בסיסיות הנשלטות על ידי ישראל כמו הזכות לחופש תנועה. ואף על פי כן, לראות את הכותרות על סיוע הומניטרי שמותנה בהישגים פוליטיים בנוסף להטמעת ואימוץ מסר זה בשיח הציבורי בישראל או להפך, מקומם אותי מכמה סיבות טובות.

בהתניית הסיוע בשחרור הנעדרים והאזרחים,  מוכנים רוב הישראלים וממשלתם להקריב את חייהם – או לכל הפחות לקחת אותם כבני ערובה - של כמעט שני מיליון איש ואישה, אזרחים, להשגת ניצחון פוליטי.

למעלה מכך, בזמן משבר גלובלי, כשכל העולם וכל המדינות צריכות לדאוג לכך ששום אחד ואחת לא נשארים מאחור, וכי אין הבדל על בסיס מעמד, גזע, מין או לאום בשאלת החיסונים, ישראל מנצלת את המשבר הגלובלי ואת המשבר הכפול בעזה על מנת לזכות בנקודות אם לא להדק את השליטה שלה בכל השטחים הפלסטינים הכבושים. 

הכותבת היא מנהלת מחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם

للمقالة بالعربية: تزويد غزة بلقاح كورنا ليس صدقة، بل واجب قضائي وإنساني

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות