סולחה עם הכביסה המלוכלכת

זירת רצח בטייבה, בתחילת החודש
ג'לאל איוב
ג'לאל איוב

للمقالة بالعربية: لنتصالح مع غسيلنا الوسخ!

עברו יותר מ-11 שנים מאז שפרסמתי את המאמר "חטאה של החברה הערבית" בעיתון זה. במאמרי טענתי שבכל הנוגע לאלימות בחברה הערבית הכתובת הייתה על הקיר, והאשמתי את ההנהגה הערבית בחוסר מעש וטענתי כי דרוש תיקון תרבותי בסיסי. מאז הבעיה הלכה והחמירה ואם בעבר היו רק מקרים בודדים של שימוש בנשק חם, הרי שהיום מקרי הרצח מתבצעים בנשקים מסוגים שונים ומגוונים שחלקם הגדול הוא נשק צה"לי שמוברח ונמכר באין מפריע תחת עיניהם הפקוחות או עצומות של המשטרה והשב"כ.

מה שכתבתי אז נכון שבעתיים גם היום, לאור הגישה המיתממת שמשליכה את האחריות על אחרים במקום להסתכל פנימה ולהודות, שהאלימות בחברה הערבית משמישה את המושג "כבוד" ובהתאם הופכת את האלימות לכלי האולטימטיבי לפתרון סכסוכים. מרבית נציגי החברה הערבית בוחרים פעם אחר פעם לטמון את ראשם בחול ולהאשים אחרים בגזענות, אפליה והזנחה מבלי שיציעו פתרון כלשהו מפני שהם מתכחשים לאחריותם.

הכחשת אחריותה של החברה הערבית למתרחש בה, הביאה לכך שלאורך השנים מפלגות ערביות וראשי מועצות ערביות התנגדו לכל נוכחות משטרתית ביישובים הערביים. ובכך הכשירו ונתנו לגיטמציה לתופעת ה "סולחה", מנהג בעייתי שמטיב בעיקר עם המשפחות "החזקות" במשוואת הכוח על חשבונן של החלשות. ושוב מבלי שמנהג זה, יזכה להסתייגות כלשהי מצדה של ההנהגה הערבית. 

אחד מגורמי האלימות המרכזיים בקרב צעירים ערביים, הוא העדרן של מסגרות חברתיות שיחליפו את בתי הספר עם סיום התיכון. בעיה שיכלה בקלות להיפתר, אם המפלגות, הרשויות הערביות ואמצעי התקשורת היו מנהלים דיון כנה בנוגע ליתרונותיו וחסרונותיו של השירות האזרחי (שם מעודן לשירות לאומי). אבל הם מתנגדים בעזות לדיון עקרוני זה, ואף מאשימים כל אדם המעלה סוגיה זו לדיון בבגידה ובהתרפסות.

לאורך שנים רבות המשיכו חברי הכנסת הערבים להתנגד לפתיחתן של תחנות משטרה ולהצטרפותם של צעירים ערבים למשטרה. אבל בד בבד הם גם צמצמו וקשרו את שיח האלימות בחברה הערבית, אך ורק לארגוני הפשע המאורגן ולריבוי הנשק תוך התעלמות מוחלטת מהקטטות ומהשימוש באלות ובסכינים, שתרמו ועדיין תורמים רבות לסטטיסטיקת האלימות הרחבה. אחמד אבו ראס בן ה-16 נדקר למוות בשלישי שעבר בכפר עילוט, הוא מצטרף לרשימה ארוכה של בחורים צעירים נורמטיביים שחלומותיהם נגדעו בהרף עין בשל שימוש בנשק קר.

דווקא בגלל העובדה שהמשטרה והממשלה אינן פועלות ברצינות למיגור התופעה, מוטלת אחריות גדולה יותר על החברה הערבית ועל הנהגתה הפוליטית להציע תכניות עצמאיות וחלופות ברות יישום בנוסף להקמת מכון מחקר אסטרטגי לחקר הסוגיה. מהלך שלא ננקט עד כה, למרות המימון הרב שזרם במהלך השנים למפלגות, לחברי הכנסת, לעמותות, לאנשי הדת ולאקדמאים אשר כשלו במבחן התוצאה. אבל עדיין, ממשיכים להתחנן לאותה ממשלה המותקפת על ידם השכם והערב, על מנת שתצילם מעצמם!

היות ומשתמשים רבות בתקופה אחרונה במושג מצב חירום, היה מן הראוי לשלוף תכנית מגירה שתשתמש בתקנות שעת חירום למיגור הפשיעה. אם תכנית כזו הייתה קיימת, היה ניתן להשתמש בה דווקא במהלך משבר הקורונה. אבל הממשלה העדיפה להשתמש באמצעים דרקוניים וקיצוניים כגון: הטלת סגרים ,עוצר לילי ובידודים הזויים שמזכירים משטרים צבאיים אפלים.

חברי הכנסת הערבים עמדו מן הצד, ולא עשו אפילו את המוטל עליהם בתור אופוזיציה. מצער לומר שבמספר מקרים, הם אף הפכו לשופר להחלטות הממשלה. דווקא בשל עמדתם זו, היה ניתן "לתפוס טרמפ" על מה שנקרא תכנית החירום, וליישם בפועל תכנית שתשתק את ארגוני הפשיעה ותפרק אותם מנשקם. אם כבר יישרתם קו עם הממשלה ולא ביצעתם את תפקידכם כאופוזיציה, אז לפחות שהתכלית תהיה ראויה.

זאת ועוד גם השימוש בתקינות פוליטית הוא בעוכריה של החברה הערבית. כשחבר הכנסת אחמד טיבי "אילץ" את המשטרה, בעידודם של התקשורת וארגוני הנשים, להפסיק להשתמש במושג רצח על רקע "כבוד המשפחה". ובכך הוא בעצם, התכחש לקיומו של אחד הגורמים החשובים לרצח נשים בחברה הערבית, "הכבוד"!

פתרונן של הבעיות שהזכרתי לעיל, מחייב תחילה הכרה בקיומן וגם אומץ לכבס את "הכביסה המלוכלכת" בפני רבים. יש להציע תוכנית חירום מותאמת במיוחד לחברה הערבית, כמו כן יש לפעול במישור החינוכי על מנת לשנות את תפיסת ואופן ה"שמירה" על מה שנקרא "כבוד" תוך כדי עידוד שיח רציונאלי ליישוב סכסוכים, במקום לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח. 

הכותב הוא עיתונאי, חבר מועצה בתנועת "תנועה ישראלית" 

للمقالة بالعربية: لنتصالح مع غسيلنا الوسخ!

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות