מה זה יעזור פרשנות פמיניסטית לאסלאם?

הפגנה נגד רצח נשים בטייבה, באפריל
קרן אבו הרשקוביץ
קרן אבו הרשקוביץ

للمقالة بالعربية: لن يحل التفسير النسوي للإسلام أي شيء

כותרות העיתונים משופעות בימים אלה מאירועים טרגיים של אלימות במשפחה ורצח של נשים על ידי בני זוגן. לצד הדיווחים התקשורתיים והביקורת על אזלת היד של הרשויות יש בשיח הציבורי הערבי גם שלל התייחסויות לחובתו של הגבר המוסלמי לאשתו, כפי שהיא עולה מהקוראן, החדית' או ההיסטוריה המוסלמית המוקדמת.

במקורות האסלאמיים מסופר על צַעצַע מוּחִי אל-מַוולוּדאת (צעצע מחיה הנולדות), אדם שהיה הולך בדרך ומציל תינוקות-בנות מהגורל האכזר של קבורת בנות (الوأد) בתקופת הג'אהליה שקדמה לעליית האסלאם. סיפורו הוא דוגמה לנרטיב המקובל שמדגיש את הניגוד המוחלט בין האסלאם לג'אהליה. הנרטיב המוסלמי מבנה את הג'אהליה כתקופת הבורות, בה לא האמינו הערבים באל יחיד, ריבון העולמים, ולא הכירו בערכי מוסר בסיסיים. יחס מחפיר לנשים מוצג בתור מאפיין ג'אהלי, שכמו מאפיינים רבים אחרים נדחה על ידי הקהילה המוסלמית ועיקרי האמונה.

המחקר המודרני מסתייג מהצגת העניינים הזו וחושף את הסתירות והבעיות הרבות בתיאור המעבר החד כביכול בין הג'אהליה לאסלאם. יתר על כן, מעמדן של נשים באסלאם אינו מושפע רק מהמעבר ההיסטורי מריבוי אלים לאמונה באל אחד; יש לו נגיעות לסוגיות של מגדר, חלוקת תפקידים, וזכותן של נשים לדריסת רגל במרחב הציבורי בהווה.

פעמים רבות, חקר המגדר במזרח התיכון נעשה משתי נקודות מוצא מנוגדות זו לזו. סיפורו של צעצע וחוקי הירושה באסלאם הם דוגמאות שימושיות עבור הטוענים למפנה מהג'אהליה לאסלאם. עמדה זו מציגה את האסלאם כשיפור מוחשי בחיי נשות חצי האי ערב: מחסרות מעמד וערך לבנות אנוש ומאמינות שוות חובות וזכויות בעיני האל. העמדה האחרת מדגישה דווקא את המפנה לרעה. טענת המוצא היא שבג'אהליה נשים היו חזקות, החזיקו בהון וברכוש והיו מעורבות בחיי החברה בדרכים שונות. האסלאם, על פי טענה זו, הרחיק את הנשים ומונע מהן למלא מקום של ערך בחברה.

שתי העמדות אפולוגטיות להפליא ושתיהן משתמשות בנשים לא פחות ממלומדי העבר. אלה וגם אלה משתמשים בדמויות נשיות כדי לחזק את עמדתם תוך שהם שוללים מנשים סוכנות בסיסית ומגדירים במקומן את מרחב הפעולה שלהן בעבר ובהווה.

אנשי דת, אקטיביסטים חברתיים, טוקבקיסטים ועוד שותפים להיסטוריונים במגמה הזו. השיח הציבורי שהתעורר בשבועות האחרונים בעקבות ריבוי מקרי אלימות נגד נשים במגזר הערבי בישראל מדגים זאת היטב: סיפורו של צעצע מככב לא פעם בנסיון לשכנע ולהורות על "הדרך הנכונה לנהוג", ויחסי הכוחות המגדריים הנאותים בחברה ובמשפחה מוסברים ומוצדקים במונחים דתיים, בפסוקי קוראן ובמסורות מפי הנביא.

ההיתר לנהוג אלימות כלפי נשים חוזר פעמים רבות לפסוק 34 בסורת הנשים (النساء). את הפסוק הזה הבינו בעבר ומבינים גם היום פרשנים רבים כהגדרת עליונותו של הגבר על האשה וביסוס לזכותו של הבעל להפעיל אלימות על אשתו. הוא מוזכר שוב ושוב בדיונים על סמכותו של גבר על אישה, הכלים שבאמצעותם מותר לו להפעיל את הסמכות הזו והדרכים שזמינות לנשים לקבל סעד במקרה שגבר מנצל לרעה זכות זו.

אך פסוק זה, כמו שאלות אחרות בעניין מקומה של אישה בזוגיות, במשפחה ובחברה, היה ועודנו נתון לפרשנות. כבר במאות הראשונות לאסלאם נחלקו ארבע האסכולות המשפטיות בשאלה מה גבולות זכותו של הגבר להכות: מספר מכות, אופן ההכאה, תוצאות שיהפכו את ההכאה ללגיטימית, אבל גם, אולי חשוב מכל, עצם ההיתר להכות. כיצד מתיישב הפסוק עם הדימוי של הנביא מוחמד בתור בעל נעים הליכות, ומי שהיתה לו מערכת זוגית מכבדת עם נשותיו ללא אזכור של שימוש באלימות? האם אפשר להבין את התנהגותו המתועדת של הנביא במקורות בתור דחיה של הכאה או שימוש באלימות מכל סוג שהוא כלפי נשים?

בשנים האחרונות נוספו לדיונים אלה גם קריאות פמיניסטיות בקוראן שמציעות פרשנויות נוספות לפסוק זה ואחרים ונותנות מקום לאיזון מגדרי שיאפשר השתלבותן של נשים בזירות חברתיות, כלכליות ופוליטיות מגוונות, במרחב הפרטי כמו גם במרחב הציבורי.

אולם נראה שהוויכוח ההלכתי ממלא תפקיד משני למדי בשיח הציבורי בעניין אלימות במשפחה. העליונות הגברית, והזכות להפעיל כוח כלפי אשה, קודמים להלכה או עושים בה שימוש תוך התעלמות מהמחלוקת ההלכתית בנושא בעבר הרחוק וכיום. מיגור האלימות הגברית כלפי נשים תלוי לא בבחירת ההסבר, אלא בהחלטה נחושה על ביעור האלימות בחברה ובמשפחה.

ד"ר קרן אבו הרשקוביץ היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומרכזת הוראה ומנחה באוניברסיטה הפתוחה

للمقالة بالعربية: لن يحل التفسير النسوي للإسلام أي شيء

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות