כדי להבין את ההשלכות של יום האדמה, קודם צריך להקשיב

אמל עוראבי ונירה בן עוזר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
צעדה לציון יום האדמה בכפר עראבה בגליל התחתון
צעדה לציון יום האדמה בכפר עראבה בגליל התחתוןצילום: גיל אליהו
אמל עוראבי ונירה בן עוזר

للمقالة بالعربية: ما العلاقة بين يوم الأرض، أزمة السكن ومنظمات الإجرام؟

היום לפני 44 שנה, המשפחה שלי, אמל עוראבי, איבדה את אדמות ההר שהיו בבעלותנו בהפקעות הנרחבות שהובילו למחאת יום האדמה. עבור המשפחה שלי ושל משפחות ערביות רבות אחרות, יום האדמה, שמציינת היום החברה הערבית, הוא יום משמעותי, שההשלכות שלו מורגשות עד היום. לעומת זאת עבורי, נירה בן עוזר, "יום האדמה" היה זיכרון עמום, קטעים ממהדורות חדשות על "יום זעם", בלתי מובן ונטול קונטקסט - מה סיבת הזעם? ההפקעות והשלכותיהן תרמו להעמקת הפערים בין האזרחים הערבים והיהודים. איך ניאבק בפערים אלו כאשר אירוע זה כלל אינו מוכר לרוב אזרחי המדינה? אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לשינוי ולהקשיב לסיפור.

ביום האדמה הראשון ב-1976, יצאו אזרחים ערבים - פלסטינים לרחובות למחות נגד הפקעת אדמות נרחבת שביצעה המדינה במטרה להקים עליהם יישובים יהודים - כ-21,000 דונם, המהווים כשליש מהאדמות הפרטיות באזור עראבה, דיר חנא וסח'נין. האזור הזה נחרט בזכרון הפלסטיני הקולטיבי כ "משולש יום האדמה" (مثلث يوم الارض). ההפקעות היו עוד צעד במדיניות מתמשכת של הפקעת קרקעות מאז 1948, במסגרתן כבר הופקעו באזור זה כ-75,000 דונם של קרקעות, שהיוו כ-60% מהאדמות שבבעלות אזרחים ערבים באזור. אדמות אלה היו מטה לחמם ופרנסתם העיקרית, מה שהוביל בהמשך להסללת חקלאים ובעלי אדמות לעבודה במפעלים ובענפי השירותים.

ההפקעה של השטחים בעראבה, דיר חנא, וסכ'נין היא דוגמה לפרקטיקת "גדר הברזל", שדחקה את האזרחים הערבים מאדמתם: ראשית, השטח נחסם בפני כניסת החקלאים הערבים באמצעות צווים צבאיים בתירוץ ביטחוני, ובהמשך האדמות הופקעו על ידי חקיקה רשמית, כחלק מהתוכנית ל"ייהוד הגליל", והוקמו שם יישובים יהודים. אותה פרקטיקה הדוחקת את הערבים לעבר קיר ברזל דמיוני שהניח השלטון, ולאחר מכן קובעת עובדות בשטח באופן חד צדדי, מיושמת גם היום באום אל חיראן וברבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב.

האפקט של מאורעות יום האדמה היה כמו כדור שלג. ההפקעות גררו שורה של השלכות הרות אסון שיש להן ביטוי במציאות של החברה הערבית היום. ההפקעות יצרו מחסור אקוטי בקרקע פנויה ביישובים הערבים, מה שמוביל כיום למשבר דיור חריף בהם ותורם לפגיעה בחוסנה של החברה הערבית ולעלייה ברמת הפשיעה. כדי לרפא את הטראומה הקולקטיבית של ההפקעות, המדינה חייבת לפעול באופן אקטיבי לתיקון העוול. התיקון צריך לכלול שינוי תפיסתי עמוק, ופיתוח מענה הוליסטי רב תחומי, שיתייחס לדיור, לתעסוקה ולחוסנה של החברה הערבית.

איך משבר הדיור היום קשור להפקעות אז? שנינו סובלים ממצוקת הדיור הקיימת הן בחברה היהודית והן בערבית, שנובע מכך שהביקוש לדירות עולה בהרבה על ההיצע. אבל בחברה הערבית ההיצע מוגבל בהרבה. המדינה לא הקימה אף יישוב ערבי חדש מאז הקמתה (מלבד שבעה יישובים בנגב, שהוקמו לצורך אכלוס וריכוז תושבי הכפרים הלא מוכרים, שנעקרו מכפריהם).

הרחבת היישובים הקיימים היא משימה כמעט בלתי אפשרית, משום שהתוכניות שאישרה המדינה שירטטו קו צמוד וחונק סביב היישובים הערביים שרק בתחומו ניתן לבנות ולפתח. כל זה בצל העובדה כי מלאי הקרקעות הפרטיות - שצומצם משמעותית בעקבות ההפקעות - הולך ואוזל, ואדמות מדינה שכמעט לא קיימות ביישובים הערביים, הן הפתרון היחיד לכ-70% מהאוכלוסייה הערבית שאין ברשותה קרקע.

בנוסף, המשמעות הרגשית שיש לקרקע שונה. בציבור הערבי-הפלסטיני יש תחושת ניכור מהמרחב הציבורי בגלל שהם אינם חלק מ"החלום הציוני", שהוא תוכנית המתאר של המדינה - מה שהופך את האזרח הערבי לנוכח - נפקד. לכן, דווקא הקשר לקרקע הפרטית ולחיים ביישוב, קריטי יותר עבור האזרחים הערבים, כי זו הטריטוריה היחידה שבה ניתן לממש את הזהות הפלסטינית הקולקטיבית.

איך המחסור בקרקעות מחליש את היישובים הערביים ומחזק את ארגוני הפשע? ברמה החברתית, המחסור בקרקעות מערער את "הביטחון הגיאוגרפי" של הדור הצעיר. בניגוד לבנים ממשיכים בקיבוצים ומושבים סמוכים, לצעירים ביישובים הערבים אין את התחושה שמובטחים להם קורת גג ועתיד ביישוב בו נולדו. הדבר גורם לעזיבה של צעירים חזקים ובעלי אמצעים, שהיו יכולים לחזק את היישובים הערביים.

לצעירים מחוסרי דיור שאדמות משפחתם הופקעו או סובלות ממגבלות פיתוח, נדרשים מיליונים כדי לספק לעצמם דירה. וצריך לזכור שכמחצית מהאוכלוסייה הערבית נמצאת מתחת לקו העוני, שלאזרחים ערבים הרבה יותר קשה להשיג משכנתה, וכי לא קיים שוק שכירות משוכלל ביישובים הערביים שמציע דיור בהישג יד. הצטברות הגורמים האלו לצד דלילות מקומות העבודה ביישובים הערביים, דוחקת את הצעירים הערבים לבחור בין הרע לרע ביותר: הלוואות של השוק האפור (שמחזקות את ארגוני פשע), בנייה ללא היתר, או עזיבה לעיר מעורבת או יהודית. למעשה, שם נמצאת העתודה המבטיחה של צעירים חזקים, שיכולים היו לתרום לעתיד היישוב.

איך מתקנים? עד היום המדינה נקטה באותה מדיניות קשה של הדרה ואפליה, שעדיין באה לידי ביטוי בהריסות היישובים אום אל חיראן ואל עראקיב בנגב, ובהחמרת האכיפה לפי חוק התכנון והבנייה. נדרש שינוי של 180 מעלות. המדינה צריכה לקחת אחריות, להכיר בהשלכות של ההפקעות שהן תוצאה ישירה של אפליה ארוכת שנים של האזרחים הערבים על ידי המדינה, ולפעול למען התפתחות היישובים הערביים ושיקום תחושת הביטחון האישי והקולקטיבי.

על המדינה לספק ביטחון גיאוגרפי על ידי הצעת דיור נאות המותאם לצעירים ביישובים הערביים, להציע ביטחון תעסוקתי על ידי הזדמנויות תעסוקה ביישובים הערביים המותאמות למאה ה-21, על ידי הרחבת גבולות שיפוט והקמת אזורי תעשייה שיציעו תעסוקה במקצועות טכנולוגיים ובתעשיות עתירות ידע. ובנוסף, יש לספק ביטחון אישי על ידי חיזוק החוסן החברתי ביישובים הערבים ומיגור ארגוני הפשע.

הכותבים הם : אמל עוראבי עו"ד, מתכנן ורכז תחום שיווק והכשרות מקצועיות ברשויות במחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי; נירה בן עוזר היא רכזת פעילות דיגיטלית וקמפיינים בעמותה

للمقالة بالعربية: ما العلاقة بين يوم الأرض، أزمة السكن ومنظمات الإجرام؟

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ