כולנו לומדים, את מה שהאזרחים הערבים יודעים כבר מזמן

للمقالة بالعربية: الآن فقط، نعرف ما عرفه المواطنون العرب منذ زمن طويل

בחודשים האחרונים, כאשר אנחנו כבר עמוק בתוך משבר הקורונה, אני נזכר בגננות שליוו אותי כילד, שעיצבו במידה רבה את מי שאני כיום ושנחקקו בזיכרוני כתובעות המשפט המפורסם: "אם תשב יפה, אז תקבל פרס". ומדוע? כי ניהול המשבר הנוכחי גרם לנו כאזרחים וכאזרחיות לרגרסיה מסוימת, משמע החזיר אותנו לגן כאשר בתפקיד הגננת מכהנת ממשלת ישראל. יש לנו מצד אחד, את שר האוצר שמאיים באומרו: "אם הציבור יהיה ממושמע, אז נוכל לשחרר את הטייק אווי", מצד שני יש לנו את שר הבריאות שמזהיר ש: "אם יש לך דרכון ירוק אז תוכל/י לצרוך תרבות", השר לביטחון פנים קובע ש:"אם את/ה אסיר/ה, אז תקבל/י חיסון אחרון". וההתנהלות תחת אם-אז, אם-אז, אם-אז, ממשיכה.

• מודרנה: החיסון יעיל נגד הנגיף הבריטי, נשדרג אותו בשל הגרסה מדרא"פ
• משרד הבריאות המליץ לנתניהו להאריך את הסגר בשבוע נוסף
• نتنياهو، إذهب لكنيبسكي
• لعلمكن، زوم فقط للرجال

במקום לספק לנו פתרונות וליזום מהלכים שישפרו את חיינו במציאות הנוכחית, ממשלת ישראל מחנכת אותנו. מגלגלת לידינו את האחריות, במקום לתת לנו דין וחשבון על תפקודה הלקוי. אשר הוביל אותנו למצב בו מערכות הכלכלה, הבריאות והחינוך נמצאות היכן שהן נמצאות כרגע. הקולות הממשלתיים היחידים שאנו שומעים הם קולות הפחדה, דיסאינפורמציה ואיומי אם-אז. הממשלה לא טורחת לנהל אתנו שיח שקוף, סימטרי ורציונלי – כי מי אנחנו בכלל?! רק אזרחים. וכי למה לה להקשיב לנו, או להתאים את מדיניותה אלינו?!

רק לפני מספר ימים קיבלנו דוגמה מובהקת לכך. בנאומו השקרי והציני בנצרת אמר ראש הממשלה, כי הרופאים והאחיות הערבים הם חלק בלתי נפרד (!) מן המאבק הכללי בקורונה. שוב משוואת האם-אז המוכרת - אם אתם רופאים או אחיות המטפלים גם ביהודים אז אתם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית וגם שווי זכויות. ומה עם אלה שאינם רופאים או אחיות? הם כנראה "רק" אזרחים ערבים.

למעשה, ממשלת ישראל מתנהלת כך מזה עשרות שנים כלפי אזרחיה הערבים. כך למשל, ב-1963 משה דיין אמר ש-"צריך לעשות את הבדואים לפועלים עירוניים … אמנם זה מעבר חריף, פירושו שהבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהי לעירוני הבא הביתה אחר הצהריים ונועל נעלי בית. ילדיו יורגלו לאב הלובש מכנסיים... הם ילכו לבית הספר מסורקים עם שביל. זו תהיה מהפכה, אך אפשר לסדר את זה בשני דורות". מאז שנת-1948 ועד היום, יחסה של מדינת ישראל כלפי האזרחים הערבים-הבדואים תושבי הנגב לא השתנה, הוא עודנו יחס קולוניאליסטי – הריסות בתים, נישול קרקעות, שלילת שירותי רווחה ותשתיות בסיסיות עד שהבדואים "יבינו" ויהיו "ממושמעים". רוצים תשתיות מים? תעברו לגור היכן שקבענו, רוצים כבישים? תוותרו על הבעלות על הקרקע, ואם כבר שירותי חינוך אז רק איפה שנחליט. כי מי אתם, בדואים יקרים?! אתם רק אזרחים.

פרקטיקה "חינוכית" דומה יושמה ועדיין מיושמת בכל היישובים הערבים - באמצעות הריסות בתים, הגבלת בנייה, מניעת משאבים ותכנון עד שהם הכוונה לערבים "יפנימו" איך את קוד ההתנהגות במדינה יהודית ודמוקרטית. בזמן שהחברה הערבית סופרת את מתיה כתוצאה מקורונה או מהפשיעה, תאונות דרכים או מאי ביטחון תזונתי מדי יום, הממשלה לא טורחת להבין את צרכיו של המיעוט הערבי. ואף מסרבת להכיר, שמדובר באזרחים שיש לנהל עימם שיח שוויוני. אבל בשביל מה לטרוח? הם רק אזרחים.

הנה כי כן, עתה המדיניות הממשלתית הפטרונית הופכת לנחלת הכלל ולא רק של הערבים. בקורונה כולנו "רק" אזרחים שזקוקים לחינוך, שמבינים רק עונשים, עוד מעט נהפוך לאזרחים "מסורקים עם שביל", כפי שדיין רצה. כך מתנהלת ממשלה ללא אמון מצד אזרחיה, ממשלה שלא נותר לה אלא לאיים. האזרחים הערבים חיים כך כבר עשרות שנים, אנחנו עוד חדשים בעסק אבל לומדים מהר.

טוב יהיה אם ממשלת ישראל תפסיק לחנך אותנו האזרחים, ותפנים שתפקידה – לאפשר לנו לחיות את חיינו כפי שאנו רוצים בגבולות המשחק הדמוקרטי. במקום לכלות את משאביה החומריים והאנושיים - שהם למעשה משאבינו - דרך הטלת איומים וסנקציות כדי שנאמץ את דרכה. טוב יהיה אם תשקיע משאבים בהתאמת המדיניות שלה לצרכים ולהגנה על זכויותיהם הדמוקרטיות של הכלל האזרחים, ערבים והיהודים.

הכותב הוא מנהל שותף במחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה

للمقالة بالعربية: الآن فقط، نعرف ما عرفه المواطنون العرب منذ زمن طويل

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור