השאירי את הדלת פתוחה, החיילים באים!

חיילים ראו אותי בבגדי שינה ולא נתנו לי להתלבש; לא רציתי לפרוץ בבכי ; רציתי להיראות חזקה מול ילדיי; ילדים מפחדים כאשר הם רואים הורים חלשים - ראיון עם נג'מה חג'אזי תחקירנית שטח בארגון יש דין

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נג'מה חג'אזי
נג'מה חג'אזי
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור

للمقالة بالعربية: أبقٍ الباب مفتوحا للجندي

תעודת זהות: גיל: 30| מקום מגורים: טמרה | השכלה: בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת וסטודנטית תואר שני בתקשורת | תפקיד: תחקירנית בארגון זכויות אדם-יש דין

למה לך לעסוק בכיבוש? למה לעבור השפלות ובידוקים במחסומים ואף תשאול בשב"כ? לא עדיף להיות אזרחית המדינה וערבייה טובה?

חשוב לי לעסוק במה שאני מאמינה בו, בתחום שמדבר אליי. אני קמה במרץ לעבודה הזאת, אני אפילו לא חושבת על הדרך חזרה וההתנכלות שמחכה לי במחסומים. מה שמניע אותי לקום וללכת לעבודה כל יום אלה האנשים שאנו מסייעים להם והאמונה שלי, שחובה להיאבק בכיבוש בכל כלי אפשרי. אני מודה שהעבודה שלי קשה, אבל זה גם האופי שלי: אני לא מתחברת לעבודות קלות אלא לקשות.

העדויות לא משנות את מציאות חיי הפלסטינים, אז למה להמשיך לגבות ולתעד אותן? 

כל עוד הכיבוש נמשך אנו חייבים להמשיך במאבק נגדו. העדויות לא משנות את המציאות, אבל יחד עם זאת אנחנו חייבים לתעד כל הפשעים של הכיבוש נגד הפלסטינים, חשוב לזכור שזה גם חלק מההיסטוריה הפלסטינית הכתובה. אני גם מאמינה שדרך גביית העדויות האלה, אנחנו מצליחים לעורר דיון ברמה הציבורית על הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני. מעבר לכך אני מקווה שזה יוביל להתערבות בינלאומית, שתכריח את ישראל לפעול באופן הוגן ומוסרי. 

את אישה, פלסטינית, עם כיסויי ראש שלא רק עוברת במחסום אלא מגיעה לשטח אל תוך החברה הפלסטינית המסורתית. אני מניחה שזה מורכב מאוד. מה מצפה לאישה, תחקירנית, בזירה הישראלית והפלסטינית?

אני לא חושבת שזה מורכב. זה מתכתב, דתית ותרבותית, עם חיי החברה הפלסטינית בגדה המערבית. לפעמים אני מתקשה להגיע לכפר שלא ביקרתי בו בעבר, אבל האנשים בכפר מכירים אחד את השני, ותמיד מוכנים לעזור. דווקא בדרך חזרה, כשאני במחסום מול החיילים או המאבטחים עם כיסוי הראש – שם מתחיל הקושי האמתי. העיכוב, השאלות, החיפוש שאני עוברת, כמובן בעיקר בגלל כיסוי הראש, שהופך אותי מיד לחשודה בעיניהם. 

אתם מטפחים תקוות שווא בליבם של הפלסטינים – הרי כולנו יודעים שאין צדק לפלסטינים במערכת המשפט הישראלית. מה את אומרת על זה?

זה נכון. ברוב המקרים אין צדק לפלסטינים במערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד בצבאית. אבל, אנחנו לא מבטיחים שום דבר. אנחנו מסבירים לאנשים מה עומד על הפרק, מה הסיכויים ומה התוצאה הצפויה מהמערכת, ונותנים להם את חופש הבחירה. 

נג'מה, בואי נודה על האמת, יש מעט מאוד תחקירניות פלסטיניות בשטח שגובות עדויות על פלישה ופגיעה בפלסטינים. לרוב גברים הם שמספרים את סיפורי הפלישה ולוקחים בעלות עליהם. מה ההשלכות של מגמה זו?

יש הבדלים כמובן. גבר פלסטיני יכול לספר שחיילים פלשו לבית שלו והילדים התעוררו ובזה נגמר הסיפור. אישה פלסטינית תספר בהרחבה, בדייקנות ותפרט. כל תיאור כזה משנה מאוד את העדות ומחדד אותה. נשים יספרו למשל: "מאז הילד לא ישן, משתין בלילה, מפחד להיות לבד, מפחד מרעשים" אלו פרטים קריטיים המעידים על ההשלכות של הפלישה לבתים – אלה לא פרטים מיותרים. 

פלישה לבית בכפר סאלםצילום: קרדיט אקטיבסטילס- תמונות ארכיון פלישות לבתים

 אם אנחנו מדברות על נשים, אז איזה הבדלים את מוצאת בין עדויות של גברים פלסטינים לאלה של נשים פלסטיניות? 

בעדויותיהן של נשים פלסטיניות יש הרבה רגש. אני שומעת משפטים כמו: "חיילים ראו אותי בבגדי שינה ולא נתנו לי להתלבש", "לא רציתי לפרוץ בבכי", "רציתי להיראות חזקה מול ילדיי", "ילדים מפחדים כאשר הם רואים הורים חלשים" ועוד. המפגש האינטימי בין גבר (חייל) לאישה מקבל רובד אחר ומורכב מאוד בסיטואציה כזאת. יש לנשים הפלסטיניות התמודדויות רבות ואחרות. בסיטואציה שלפנינו, מצד אחד החייל הוא פולש וכובש. אבל מצד אחר אותו חייל הוא גם גבר. זה הופך את הסיטואציה למורכבת כפליים.

העיכוב, השאלות, החיפוש שאני עוברת, כמובן בעיקר בגלל כיסוי הראש, שהופך אותי מיד לחשודה בעיניהם

בדו"ח יש תיאור של חיפוש על אישה בהיריון והפשטה שלה, איך זה פוגש אותך כאישה? מה אתה מרגישה בזמן עדות מהסוג בזה?

אני יודעת בדיוק מה זה. עברתי חיפוש גופני במחסום זה הרגיש כמו אונס! אין לי מילים אחרות לתאר את זה. אחרי האירוע זרקתי את כל הבגדים וגם הנעליים. שתי חיילות ביצעו את הבידוק, אחת מהן העבירה את ידיה על גופי ואף חיפשה בשיערי! מה אפשר להחביא בשיער? השנייה כיוונה אליי את הנשק. הפלישה לבתים קשה כפליים לנשים פלסטיניות. הן מספרות שקבוצת חיילות מחפשת עליהן כאשר האחרות עומדות ומסתכלות. זו חשיפה אכזרית ובלתי אנושית. אני לא מבינה איך אישה יכולה לעשות זאת לאישה אחרת. יש משהו בסיסי לקוי בדבר הזה! 

פלישה לבתי פלסטינים, בנבי סאלחצילום: בלאל תמימי

תני דוגמה לסיפור פלישה לבתים, שנחרט לך בזיכרון.

מצד אחד החייל הוא פולש וכובש, אבל מצד אחר אותו חייל הוא גם גבר וזה הופך את הסיטואציה למורכבת כפליים

 זכורה לי במיוחד אישה שחיילים פלשו לביתה בעת שישנה, ונכנסו ישר לחדר של בנותיה אז היו בנות 14 ו-15. מאז הפלישה דלת חדר השינה שלה פתוחה, תארי לעצמך, כי היא לא רוצה שהחיילים ייכנסו לביתה בהפתעה. מצד אחד היא רוצה להגן על הבנות, אבל מצד שני אין לה ולבן זוגה שום פרטיות. בתור "הורה" היא מרגישה אשמה כי לא ראתה את החיילים בזמן ולא הצליחה למנוע מהם להיכנס לחדרן של בנותיה.

אם העדויות על פלישות לבתים לפגיעה בפלסטינים לא יביאו צדק, למה לא לשנות את הטקטיקה של המאבק?

הגשנו עתירה לבית המשפט העליון, בה דרשנו לחייב את הצבא להצטייד בצו בכל פעם שיש כוונה לפלוש לבתים. ובנוסף לגביית עדויות וטיפול משפטי, יש לנו גם עבודה ציבורית: אנחנו רוצים לספר לעולם מה קורה כאן. אני לא חושבת שיש מדינה בעולם שתושביה חשופים לפגיעה כמו תושבי הגדה המערבית הפלסטינים. אני תמיד אומרת שצריך לשנות טקטיקה, להרחיב את היקף העבודה, לעבוד ברמה הציבורית והתקשורתית ולהנכיח את קולותיהם של הפלסטינים. ליתר דיוק הקולות שאף אחד לא רוצה לשמוע. 

הבית הפלסטיני הוא סימבול מרכזי בהיסטוריה הפלסטינית מבחינת זהות ושייכות. איך הפגיעה בבית פוגעת במרקם המשפחתי? איך מיטוט הקירות פוגע בבני המשפחה? בנשים ספציפית?

הבית הוא המבצר והמקום הבטוח ממנו כולנו יוצאים לעולם, הוא אוצר בתוכו את זיכרונותינו וחלומותינו. לבית הפלסטיני יש גם משמעויות היסטוריות סימבוליות. הבית הפלסטיני, שגבולותיו אמורים לשמש מגן מכל התרחשות חיצונית דוגמת גז מדמיע, רימוני הלם ופלישות אינם, וכל הדברים האלה נכנסים אל תוך הבית ברגע שהחיילים פולשים אליו. נשים פלסטיניות סוגרות את דלתות בתיהן, בהנחה שזה יגן על משפחתן וילדיהן מפני הפלישה ומפני החיילים, אבל במציאות הבית הזה לא מגן כלל.

אין הצלחה בכיבוש. איך את שורדת עם התסכול המקצועי וגם האישי?  

בהתחלה סיפרתי על זה עם המשפחה בעיקר עם אמא שלי, לפעמים גם לחברים ותחקירנים אחרים שעובדים יחד איתי. היום אני מבינה שזה חלק מהתפקיד. הרי אני הערוץ "שמקבל", מקשיב ומתעד את הסיפורים, וזה קשה ומדכא. בהמשך החלטתי שאני מפסיקה לספר למשפחה ולחברים כי אני לא רוצה להעמיס עליהם. אז אני משתפת אותם רק במקרים נדירים מאוד, וזה עוד יותר קשה. זה בצד האישי. בצד המקצועי אני תמיד מזכירה לעצמי שזאת העבודה שלי והתפקיד נע בין שני מישורים, התיעודי והמשפטי.

האם אפשר למצוא תקווה לשינוי כשעובדים בעבודה כזאת?

אני חושבת שאין תקווה תחת הכיבוש. התקווה היחידה היא, שאולי העולם יתעורר ותהיה התערבות בינלאומית שתשים קץ לדיכוי העם הפלסטיני. 

للمقالة بالعربية: أبقٍ الباب مفتوحا للجندي

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ