נקמת הארכיון |

ב-1993 "הארץ" הגן על נתניהו. הארכיון זוכר למה

את הרכילות על גנץ כבר הספקנו לשכוח, אבל את הסיבה שבגינה קבע "הארץ" כי "אין לנגח את ביבי בהקשר הזה" תוכלו לקרוא בניוזלטר ההיסטורי החדש שלנו

עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתניהו מדבר על "הקלטת הלוהטת", 1993
עופר אדרת

הירשמו לניוזלטר ההיסטורי החדש "נקמת הארכיון"

לפני שלושה עשורים התגייס "הארץ" למען בנימין נתניהו. השנה היתה 1993. נתניהו היה ח"כ מן השורה, שהתמודד על ראשות הליכוד. במאמר מערכת תחת הכותרת "צנעת הפרט של מועמד", נדרש גם "הארץ" להתפלש בביצת "הקלטת הלוהטת", לאחר ההופעה הדרמטית של ביבי ב"מבט".

"נתניהו ביקש מהציבור הישראלי להפריד בין חייו האישיים למידת כושרו להתמודד על תפקיד ראש הממשלה", דיווח "הארץ". "האם מה שנחשב בחיים האישיים למעין בגידה מעיד על אמינות לקויה ועל תפיסה מוסרית פגומה גם בעיסוק בענייני ציבור?", תימצת את השאלה שעל הפרק. 

התשובה היתה חד משמעית: "אין עילה לנגח את נתניהו בהקשר זה והוא צודק אפוא לחלוטין כשהוא דורש להבחין בין תחום חייו הפרטיים לבין התמודדות על ראשות הליכוד... ההיגיון, הניסיון וגם גמישותן הבלתי פוסקת של המוסכמות החברתיות ושל תפיסות המוסר עומדים לצדו של נתניהו".

במאמר המערכת הזכיר "הארץ" לקוראים כי בעבר, לפני עידן הטלוויזיה, סיפורים מסוג זה היו נקברים עמוק ב"ספרי זכרונות ויומנים". במקרה של בן גוריון הם נקברו במכתבים, מהסוג שב-2015 נמכרו במכירה פומבית, ועשו דרכם לעמודי "הארץ".

"הנערה הקטנה והטיפשה"

"קשה לי להשלים עם העובדה שאני באירופה, וכל כך רחוק ממך. כמה שאת רוצה שאבוא לווינה, אולי אני רוצה עוד יותר. כנראה, אינך יודעת עדיין כמה 'הנערה הקטנה והטיפשה' יקרה לי וכמה הייתי רוצה לראותה ולהיות אתה יחד... אני בכל אופן אוכל לאהוב אותך", כתב באחד מהם לאהובתו, רגינה (רגע) קלפהולץ, סטודנטית לרפואה מווינה, עמה ניהל רומן בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא היה אז בן 43, נשוי ואב לילדים. היא היתה בת 22. 

זמן לא רב לאחר הפרסום על המכתבים חשף תום שגב בביוגרפיה "מדינה בכל מחיר" רומן נוסף שניהל בן גוריון, אשר העלה אבק במשך עשרות שנים בארכיון תל אביבי קטן. "זמנו היה קצר, יצרו קצר רוח... רעב, ממהר, מתנפל, מחבק, מנשק, חושף: מבקש פורקן ותו לא". כך תיארה העיתונאית רבקה כצנלסון את היחסים האינטימיים שלה עם בן גוריון. שגב גילה, כי מהיכרותם האינטימית הסיקה שבן-גוריון מעולם לא הגיע אל "מעמקי פורקן הארוס הגברי" ומעולם גם לא ידע אשה "עד מעמקי פורקניה שלה". רשימת המאהבות והנאהבות המלאה של בן גוריון כוללת עוד כמה נשים, לבד מפולה אשתו - רחל נלקין (אהובת נעוריו), דורית מאי (מזכירתו של חיים ויצמן), מרים כהן (מזכירתו בניו יורק) ואחרות.

בן גוריון לא פעל בחלל ריק. "רשימת המנהיגים הישראלים, למן דור המייסדים ועד לדור האוחז ברסן השלטון בעצם הימים האלה, שהיו להם פרשיות מסוג זו שעליה התוודה נתניהו, ארוכה כאורך דברי ימיהן של הציונות ושל המדינה", כך סיפר "הארץ" לקוראיו ב-1993.

ההיסטוריון יוסי גולדשטיין מכיר היטב את חדרי המיטות של נבחרי הציבור של פעם. בביוגרפיה שחיבר על ראש הממשלה לוי אשכול, לדוגמה, הוא מתעד את מעלליו החל משנות ה-20 של המאה הקודמת. "מעשי אהבה, בגידות ורומנים היו חלק משגרת חיים, כמעט טבעית", כותב גולדשטיין. "מעשיו של אשכול היו בגדר נורמה שכיחה למדי במערכות היחסים האישיים שנוצרו בשנות ה-20 במשקי ההתיישבות העובדת".

אדרבה, שידברו

אשכול היה נשוי שלוש פעמים. את אשתו הראשונה, רבקה מהרשק, עזב לטובת אלישבע קפלן, עמה ניהל רומן במהלך נישואיו. לאחר מותה נישא למרים זליקוביץ, שהיתה דיירת בביתם. כמה חודשים לפני כן, כשנבחר לראשות הממשלה, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".

ואכן, אשכול ניהל קשרים קרובים גם עם נשים רבות נוספות, חלקן מוכרות. הרשימה, לפי גולדשטיין, כוללת את עליזה שידלובסקי (שמילאה תפקידים בכירים בהסתדרות, והיתה סבתה של צרויה שלו), ציפורה שלונסקי (אמו של אברהם), רוזה שיפרס, זהבה ליהמן, אסתר מונבז, העיתונאיות חנה זמר, מירה אברך ועפרה אליגון וכן מזכירתו, דליה כרמל.

לא רק הגברים של מפא"י ניהלו רומנים. גם גולדה מאיר, שהיתה נשואה למוריס מאירסון, ניהלה רומנים עם יותר מגבר אחד, חלקם נשואים. מבעלה ואב ילדיה נפרדה בשלב מוקדם (אך מעולם לא התגרשה), ובמקביל ניהלה יחסים עם מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת והשר דוד רמז; הנשיא לשעבר זלמן שזר; שר החינוך זלמן ארן; מנהל המגבית היהודית הנרי מונטור; הנדבן האמריקאי לואיס בויאר; ויש שאומרים שגם עם ח"כ יעקב חזן ואפילו עם ברל כצנלסון.

לצלצל בפעמונים

ואיך אפשר בלי משה דיין. ב-2016, בגיל 101, מת דב ירמיה. "זקן החיילים" כונה האיש שנולד במלחמת העולם הראשונה ולחם בכל חזית אפשרית. את חבר הילדות שלו, משה דיין, שניהל רומן עם אשתו השנייה, הדסה מור, כינה לימים "גבר זנונים". נחמה ניסה למצוא דווקא אצל בן גוריון. "נואף שפל וארור שכמותך. נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשתה של אישה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה", הטיח ירמיה בדיין, עם העתק לבן גוריון, ממנו דרש שידיחו מתפקידים ציבוריים. 

"הזקן" לא התרשם, מסיבות ברורות, וכתב לו דברים ברוח מאמר המערכת שפירסם "הארץ" להגנתו של נתניהו כמה עשורים לאחר מכן: "יש הכרח להבחין בין שני מישורים: הפרטי - שבינו לבינה, והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל ימיו ולא יצלח לשליחות ציבורית, וייתכן ההפך".

ברשימת המנהיגים הבוגדניים יש גם דמויות מפתיעות, שנתפסו במשך השנים - כנראה שלא בצדק - כאפרוריות למדי. אחד מהם הוא חיים וייצמן. השנה סוף סוף יצא מהארון הדיפלומטי והביורוקרטי המשמים, כשמעלליו כיכבו בביוגרפיה חדשה ("האב המייסד"), שכתבו ההיסטוריונים מוטי גולני ויהודה ריינהרץ. "כשראיתי את מכתבך רציתי לצלצל בפעמונים... מאוד-מאוד הייתי רוצה לדעת מתי תחזרי... אהיה במלון אמבסדור ואם תרצי לפנק אותי, כתבי וכווני לאותה שעה. באהבה". כך, למשל, כתב נשיא המדינה הראשון לימים, נשוי ואב לילדים, לכוכבת תיאטרון הבימה, חנה רובינא. היא לא היתה היחידה, כפי שפירטנו במוסף "הארץ".

אז מה השורה התחתונה? "הארץ" כבר סיפק אותה ב-17 בינואר 1993. "אין כל עדות מוכחת שקשרים מחוץ למסגרת הנישואים משפיעים לרעה על כושרם של אנשים להנהיג ציבור... אין כל ראיה שהתנהגות זו ניכרה באופן יוצא דופן בכושרם לשאת בתפקידיהם... המוסר אינו מוחלט והוא נתון לתפיסות עולם ולשינוי נורמות שהזמן גרמן".

מתי בכל זאת כדאי להדליק נורה אדומה נוכח חשיפת רומן שניהל נבחר ציבור? "רק במקרים נדירים, כאשר מוכח שאורח חייו האינטימי של אדם משפיע לרעה במובהק על הדרך בה הוא ממלא את תפקידו הציבורי או כאשר מתעורר חשש מבוסס, שסגנון חייו בתחום זה מעיד על פגם ממשי באישיותו".

הירשמו לניוזלטר ההיסטורי החדש "נקמת הארכיון"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ