נקמת הארכיון |

מדוע הרגיזה בריז'יט בארדו את קוראינו?

עלעול במכתבים שנשלחים למערכת כבר 102 שנה מספק חוויה מסוג אחר. הניוזלטר ההיסטורי החדש שלנו יוצא למסע בין טרחנות, צדקנות וחמיצות

עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בארדו בשער "הארץ", 1960
עופר אדרת

נקמת הארכיון: הירשמו לניוזלטר, היצטרפו לקבוצת הפייסבוק

מאה שנים לפני עידן הטוקבקים, ודורות לפני שניתן היה להגיב לפוסטים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר, היה מדור המכתבים למערכת מפלטם של קוראים כועסים, רוטנים, ממורמרים ומתוסכלים. הם מצאו בו במה הולמת לשחרור לחצים, לסגירת חשבונות, לתיקון עוולות ולשלל צרכים נפשיים וחומריים אחרים. המדור הפופולרי, שהחל להתפרסם ב"הארץ" מיומו הראשון, זכה להיות מהיחידים ששרדו במשך שתי מאות - ועדיין לא נס ליחם. מסע ארכיוני בין מכתבים מעשורים שונים הוא לא רק שיעור מרתק בהיסטוריה של ארץ ומדינת ישראל, אלא חוויה שמספקת גם לא מעט רגעים קומיים וטרגיים.

בחודש מארס 1927 פירסם ש. קלין, מורה לכינור בבית הספר לנגינה בחיפה, מכתב בו הזהיר את קוראי "הארץ" מפני קונצרט של אחד מתלמידיו. "בקשר את הידיעה שבאה בגיליון 'הארץ' מיום 9 במארס, נאמר, שבקרוב ייערך בתל אביב קונצרט על ידי תלמיד ביה"ס הנגינה חיפה, משה פוזננסקי. אנו מודיעים בזה, שאנו איננו אחראים לתוצאות, הואיל והקונצרט נערך בלי הסכמת בית ספרנו. דעתנו בזה, שהתלמיד הנ"ל עדיין לא קיבל את ההכשרה המספקת כדי להופיע בפומבי", כתב.

תוכנו של המכתב תמוה, על רקע העובדה כי פוזננסקי קיבל שבחים ומחמאות רבים, שהגיעו עד לעמודי העיתונים באותה תקופה. "דואר היום", למשל, כתב עליו באותו החודש כי "ערך כבר מנגינות יפות בחיפה ובתל אביב וכל שומעיהן מעידים כי כשרונו של הנער יוצא מן הכלל". שנה לפני כן ציין אותו עיתון כי "דבר לנו כאן עם כנר צעיר המחונן בכשרונות מיוחדים".

למזלו של פוזננסקי המסכן, התברר כי המורה הספקן טעה בתחזית הפסימית שלו. שלושה חודשים לאחר ההופעה מפניה הזהיר המורה במכתבו ל"הארץ", ניתן היה לקרוא ב"דאר היום" כי הוא ותלמיד נוסף "הוכתרו על ידי הקהל ככשרונות מפליאים והצליחו בכל מקום באופן יוצא מהכלל".

ואם בקונצרטים עסקינן, נדלג כעת אל קיץ 1958 היישר אל חופשתו השנתית של הקורא ג.פ מבני ברק. במכתב ל"הארץ" סיפר כי ביקר בהר הכרמל ושמח לנצל את ההזדמנות "לשמוע מוסיקה קלאסית מעל גבי תקליטים בגן האם". ואולם, לדבריו, "הקהל מונה 90% נוער רועש ושורק. גם המבוגרים מפטפטים בקול רם, אך השוטרים והסדרנים אינם מוחים נגד ההפרעות התמידיות".

תלונות על מטרדים ומפגעים שונים העסיקו רבות את קוראי העיתון לאורך השנים. תושב אחר של חיפה, סעד ננוס, שיתף את מדור המכתבים בחגיגה שהפריעה את מנוחתו ב-1959. "לא רחוק מביתנו נערכה בלילה שבין 31.12 ל-1.1 חגיגה: שירים לועזיים צורמי אוזן בקעו מאחד הבתים בליווי מוסיקה צרחנית. דפיקות רגליים וצחוק טיפשי של שיכורים משתוללים נשמעו למרחקים", תיאר במכתבו. 

לא רק הרעש הטריד אותו. "הילולות אלה הנערכות בבתים יהודים לרגל חג נוצרי מובהק, הן תופעה מדאיגה בחיינו", ציין, והוסיף כי אף שאינו אדם דתי, הוא סבור ש"חיקוי חג דתי נוצרי בארצנו פוגע לא רק ברגשות הדתיים שבתוכנו אלא אף ברגש ובגאווה הלאומיים של כולנו". את מכתבו סיים בשורה אופטימית. "אם רוצה יהודי לשמוח, יש לנו ברוך השם מועדים וחגים לשמחה".

ב-30 בינואר 1919, לפני 102 שנים בדיוק, פורסם מכתב של הנהלת הגימנסיה העברית "הרצליה". "הארץ" ראה אז אור בגלגולו הראשון, תחת השם "חדשות מהארץ", כעיתון המסונף לצבא הבריטי.

על הפרק, במכתב, היה ניסיון לאתר ספרים שהושאלו וטרם הושבו לספריות בית הספר. "הרשינו נא בטובך לפנות באמצעות עיתונך בבקשה לכל האדונים והגברות, שלקחו בזמן מן הזמנים ספרים מהמוסד שלנו, בין מספריית המורים ובין מספריית התלמידים, כי יואילו נא בעצמם להזדרז ולהמציא לנו את הספרים הנ"ל", כתבו מנהלי המוסד החינוכי.

התברר, כי "בזמן הגירוש אבדו לנו אחדים מהפנקסאות, שבהם היו רושמים את שמותיהם של לוקחי הספרים, ואין אנו יכולים לפנות לכל אחד ואחד בבקשה זאת". הגירוש המדובר היה אירוע מכונן בתולדות היישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה. השלטונות העותמנאיים הוציאו צו גירוש לתושבי תל אביב, שנאלצו להתפזר ברחבי הארץ.

מעת לעת פירסמו כותבי העיתון עצמם מכתבים שכללו תיקונים לכתבות פרי עטם שפורסמו בגיליונות קודמים. ביולי 1919 פירסם א. ראובני (אהרן ראובני, אחיו של הנשיא יצחק בן צבי) מכתב למערכת בו ביקש "לתקן את הטעות שנפלה ברשימתי הקודמת". ובמה דברים אמורים? במקום "המשפט הזה לא צדק בעיקרו" ביקש לתקן: "הדעה הזאת אינה צודקת אלא באופן יחסי". ומדוע טרח לעדכן זאת במכתב למערכת? "כי הטעות הזאת משנה הרבה את מובן הדברים", כך הסביר. המאמר המקורי, שהכיל את הטעות, הודפס יומיים לפני כן תחת הכותרת "כיבושים, מנדטים ושאלת המיעוט".

במועד אחר באותה שנה פנתה מרים כהן מחיפה למדור המכתבים למערכת ובפיה מסר לאומה. התברר, כי בגיליון ל"ח של "הארץ" נפלה טעות בכתבה שעסקה ב"נשף נגינה" שנועד לגיוס כספים לבית העם בחיפה. "כן ראויים לתודה גלויה מנהלת ביה"ס לנגינה… ומורות המוסד", נכתב בכתבה. "והנה פה נפלה שגיאה", נזעקה כהן. "המורה היחידה של ביה"ס, הגב' קיזרמן, לא השתתפה בנשף הזה כלל", העירה. "תחת זה מילאה חלק הגון של התוכנית על הפסנתר הגב' קרוגליקוב. היא ניגנה בכישרון רב והבליטה את אותן התכונות המוזיקליות, המציינות אותה תמיד".

לפני עידן גוגל, שבו לכל שאלה תשובה בקליק אחד בעכבר, היו קוראים נאמנים שביקשו את עזרת העיתון בפתרון חידות שטרדו את מנוחתם. אחרים שיתפו את קוראי מדור המכתבים בממצאי החקירות שלהם. אחד מהם היה משה צבי מתל אביב, שצלח רק בקושי את ליל הסדר ב-1960, ומיהר לחלוק עם מדור המכתבים של "הארץ" את הקושיה שלו: מה המין של המילה כוס. 

בהגדה שלו נכתב כי נהוג לומר "כוס ראשון", אף שלפי כללי הדקדוק צריך להיות "ראשונה". משה צבי תהה: "כלום יש איזה כלל בדקדוק ששמות במשקל כוס צריכים להיות מלשון נקבה? והלא כמעט כל השמות במשקל כוס לשון זכר הם: אור, בור, חוב, חול, יום וכו'".  את התשובה חלק עם הקוראים: "כוס במקרא נקבה (כיוצא מן הכלל) ובמשנה זכר. כדרך כמה שמות שהוחלף מינם בלשון המשנה".

מאמרים וכותבים מסויימים עוררו יותר מאחרים את חמתם של הקוראים. כזה היה, לדוגמה, מאמרו של אריה לאינסון (חיים ליב חריפאי), אביה של כלת פרס ישראל לתיאטרון זהרירה חריפאי, אשר הזהיר ב-1929 מפני "גדוד מפיצי האידיש בארץ ישראל".

ש. פיטרושקה מיהר להגן על שמו הטוב, ושלח מכתב למערכת. "בהארץ נתפרסמו בימים האחרונים ידיעות ושמועות על דבר יסוד גדוד מפיצי אידיש בתל אביב לשם מלחמת מצוה בשפה העברית, וכי במסיבה אחת של הגדוד הזה החליטו להוציא פה שבועון באידיש. כל הידיעות הללו אינן נכונות. לאמיתו של דבר, יסדנו קלוב פרופיסיונלי של עיתונאים וסופרים הכותבים באידיש בעיתוני חול", הרגיע.

חברי רשימת "המרכז המאוחד" נזעקו אף הם לתבוע את עלבונם, לאחר שנודע להם כי לאינסון כתב במאמרו כי אנשיהם נאמו באידיש בכנס בחירות. "אנו מוחים בכל לשון של מחאה נגד האשמה זו ונגד עלבון זה. לא היה ולא יהיה, חלילה, כדבר הזה", כתבו. את חיציהם הפנו גם כלפי מערכת "הארץ", אשר "לא היתה צריכה לתת מקום לדברים הנ"ל לפני הוכחה כי אמנם בגדו חברי המרכז המאוחד לאידיאלם היקר ביותר בגלל רכישת קולות לרשימתם".

על כבודה של העברית הגן גם קורא אחר, שב-1958 נחרד לגלות כי העיתון העז לטעון כי הסיגריה תחת המותג "המנצח" נושאת עליה שם עברי "מתוך אונאת דעת הציבור העברי" (כך במקור). "אבקש להודיע, כי הסיגריה היא עברית ממש ושייכת לי. היא עשויה מהטבק של איכר עברי מראש-פינה וחבושה בקופסאות שנעשות ע"י בית חרושת בת"א ובהובלתה ומכירתה עסוקים רק יהודים", כתב.

את הסקירה השבוע נסיים עם מכתב של קורא/ת מתל אביב, שביקשו למחות ב-1960 על בחירתו של העורך לעטר את עמוד השער של העיתון בתמונתה של סמלה הלאומי של צרפת. "התפלאתי לראות ב'הארץ' את תמונתה של בריז'יט ברדו עם תינוקה בעמוד הראשון ולרוחב שני טורים. הארץ נחשב מאז ומתמיד לאחר העיתונים הרציניים שלנו. האם לא היו בידי העורך הנכבד ידיעות חשובות יותר לציבור הישראלי ונאלץ היה למלא את החלל הריק בתמונתה של הגב' ברדו ובעמוד הראשון דווקא"? תהה.

בדיקה בארכיון העלתה כי הצדק עמו. ב-17 בינואר 1960 פירסם "הארץ" את התמונה המדוברת תחת הכותרת: "תפקיד חדש לב.ב. - אמא". מתחת לצילום נכתב כי "הפעוט פיהק, בהתייצבו בפעם הראשונה מול המצלמות".

נקמת הארכיון: הירשמו לניוזלטר, היצטרפו לקבוצת הפייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ